פרק ב'
9/12/2005
 
 

'כלב' הקשתי במנוע החיפוש שהופיע לפני. והקשתי חפש.
זהו! רשמית, יש לי אינטרנט!
אחרי זמן די רב של המתנה, הופיעה לי רשימת אתרים ענקית, הקשורה לכלבים בצורה
זו או אחרת. אני מתה על כלבים. מובן שיש לי כלבה חמודה ומקסימה בשם אנג'י. היא
מעורבת. היא הכלבה הכי הכי.
איך שהקשתי על אתר מסוים, כבר התחרטתי. אמנם אני מתה על כלבים, אך לא היה לי
מי יודע מה מצב רוח לקרוא מאמר ארוך באנגלית. אז הגעתי ל- CHAT ובהתלהבות רבה
ניסיתי להיכנס לעניינים, אך כאן הייתה לי אכזבה. אני מדפיסה לאט מאוד, ועד
שהייתי מסיימת משפט, השני היה מתייאש ועוזב.
די מיואשת, פניתי לרשימת חברי עט. כבר האינטרנט לא משך אותי כל-כך.
שם קודם כל מילאתי פרטים אישיים, שאני אהיה ברשימה, ואז עברתי על רשימת אנשים.
היית השם נערה בגילי מאוסטרליה, ותחביביה די תאמו לשלי. החלטתי לכתוב לה. מה זה
משנה. תיארתי את עצמי במהירות, כשאני כמובן משמיטה את הנכות שלי, ושלחתי לה.
אז ניתקתי את האינטרנט בעצבנות. האינטרנט לא היה בדיוק מה שקיוויתי.
 
"נו?" שאלה אותי ארית דרך פיית הטלפון "אז, איך זה?"
"ככה", אמרתי חצי מיואשת "לא בדיוק מה שחשבתי". עניין ה - ,CHAT עיצבן אותי
מאוד. סיפרתי לה.
"שטויות", קראה "תוך שבוע תתפסי את העניין ו..."
"אין סיכוי."
"מיכל!" קראה "אל תתחילי לרחם על עצמך עכשיו. בכל מקרה, התקשרתי כדי להזמין
אותך למסיבה של השנה! זה אצל רוויטל ו..."
"את יודעת עד כמה אני מתעבת מסיבות!!!" קטעתי אותה. זיכרון המסיבה האחרונה היה
טרי מדי. כולם רקדו והשתוללו, ועד כמה שניסו להכניס אותי לעניינים, לא ממש
הצליחו. רוב הזמן סתם הייתי בפינה, מחכה בקוצר רוח לרגע שיהיה מספיק נעים
לנטוש. ואז, כשהרגע המיוחל הגיע, לאכזבתי הרבה גיליתי שאבי יצא לבקר את ידידו
הטוב, עמי, ויחזור רק עוד כשעה. נאלצתי להמתין, סובלת בשקט.
"מיכל", נאנחה אירית "אך כולם יהיו שם. אני, גלית, דפי, רווית ואפילו תמי".
"וחגי וטל וכל החברים שלכן", השתעלתי "נו, אירית, את יודעת איך זה יהיה, כלום
ירקדו, ואני אצטרך להישאר בצד ולסבול בשקט",
לזמן מה אירית שתקה. מצד אחד, שמחתי שהיא הבינה אותי, אך מצד שני...
"תקשיבי", אמרה בשקט "את חלקית צודקת. אך עדיין. אני מבטיחה לך שאבלה איתך זמן
לא מועט. וחוץ מזה, לחגי יש רישיון, ברגע שתתחילי יותר מדי לסבול, הוא יקפיץ
אותך הביתה".
"לא!" התרעמתי, האמת היא שעכשיו כבר ממש נכנסתי לדיכאון. המחשבה על המסיבה
האחרונה והכל... "אני ארגיש לא בנוח, אם תאלצי סתם להיתקע איתי ושחגי יחזיר
אותי...בחייך!"
"בבקשה!" קראה "את תיהני, נשבעת לך! זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך!"
כבר הלכתי להסכים, כשהזיכרון המר צף במוחי שנית. לא, ללכת למסיבה הזאת היה ממש
להזמין ערב מדכא, כבר ריחמתי על עצמי בצורה זוועתית.
"לא", בלעתי רוק, ונדמה לי שקולי רעד "אני מצטערת..."
"טוב",אירית הבינה כבר, שכל מה שיוצא מהשיחה הזו, זה דיכאון "אולי את צודקת".
כעת, אירית סיימה את השיחה. היא, מן הסתם, הבינה שאני רוצה לסיים את השיחה.
השיחה נותקה.
מתי אני אכיר מישהו? למה דווקא אני?
'די!' נזפתי בעצמי 'רחמים עצמיים אף פעם לא מועילים'. אך היה מאוחר מדי, כבר
שקעתי בדיכאון כבד, ודמעות זלגו מעיני.
איזה חצי שעה בכיתי ללא הפסקה, יודעת שזה סתם אידיוטי. סך הכול, באמת אין לי
על מה להתלונן. אני לא כזאת, שלא מסוגלת לעשות כלום לבד, או מבית שבור, או
חסרת חברות... ולא לשכוח, יש לי את אנג'י.
אז התחברתי לאינטרנט, מניחה כי מוקדם מדי להפתעות, נוסח מכתבים.
להפתעתי,סומן שיש לי דואר!
היו 3 הודעות חדשות.
הראשונה הייתה מזו מאוסטרליה, מתלהבת שאני מישראל. ארץ כל-כך רחוקה.
השני היה סתם מהשרת, המברכת אותי על התחברותי דרכו, והאחרונה היה ממישהו לא ידוע.
זה היה ממישהו בשם דן. הוא היה מתל-אביב. בהתחלה, התאכזבתי, כוונותיי היו
לשוחח או להתכתב ממישהו מחו"ל.
אך אחרי קריאת ההודעה הרגשתי אחרת.
והנה ההודעה:
 
למיכל
הי,אולי בהתחלה תתאכזבי שמדובר במישהו מישראל, אני משוכנע שמטרתך הייתה לדבר
עם אנשים מחו"ל. אך אני 'גולש' ותיק, ותאמיני לי, בהתחלה זה כיף אמיתי לפתח
קשרים עם אנשים מכל קצות העולם והכול, אך מהר מאוד מגלים שזה סתם. תמיד הקשרים
מתנתקים מהר, והם אף פעם לא אמיתיים וכנים. לכן החלטתי לכתוב דווקא לך,
(ישראלית,הגרה בעיר הסמוכה) אני גר בתל-אביב (לי קוראים דן פורת , אני בן 18
ולומד במגמה ריאלית). אני אוהב לראות טלוויזיה, לקרוא, ללכת לסרטים, לשחק עם
גמבי ושומפ הכלבים שלי. אני יודע שאם לא שמות כל-כך נורמאלים לכלבים, אך אני
רציתי שמות ייחודים (וחוץ מזה אני אוהב כדורסל, לשחות, טניס ולרוץ. ומת לרקוד.)
 
כתבי בהקדם..
 
דן
 
וואו! הייתי ממש המומה. ישר התלהבתי מהדן הזה, וכבר התחלתי לשכוח מכל הפנטזיות
על החבר האמריקאי שאכיר. מי בכלל צריך אמריקאי? ישראלי הוא הרבה יותר טוב, יותר
קרוב ויותר מבין את המנהגים ו... יותר קרוב! הוי, זאת אומרת שאם אפתח עמו קשרים,
יש סיכוי רב שנפגש. העפתי מבט על כסא הגלגלים המקולל שלי, ונאנחתי. טוב,
פשוט אמנע מלהיפגש ממנו.
סך הכול, אפילו התחביבים שלנו דומים. אני מתה על סרטים וכלבים, ליטפתי את אנג'י,
איך אני מטורפת עליהם. פעם הבאתי הביתה כלב נוסף שמצאתי ברחוב, אך הורי
התנגדו,וגם נראה שאנג'י לא מי יודע מה התלהבה לפי נהמותיה הבלתי פוסקות, כך
שהבאתי אותו לאס.או.אס חיות, ודאגתי שיטפלו בו כראוי, וימצאו לו משפחה אוהבת.
טוב, קצת סטיתי מהנושא. בכל מקרה, איך שכבר ציינתי, תחביביו של דן תאמו לשלי
מאוד. לפחות הראשונים. בנוגע לספורט... שחייה ניסיתי פעם, וגם זה הוכרז כאסון,
אחרי שמהר מאוד איבדתי שליטה, ומצאתי את עצמי עמוק בתוך המים. מהר אבי שלף אותי,
עש ולי הנשמה מפה לפה והובלתי לבית חולים, לבדיקה. למזלי, לא קרה אסון גדול
מדי,אך מאז השחייה הייתה אסורה לי לגמרי.
עכשיו התחלתי לחשוב מה כדאי לי לענות לדן. היו לי לפחות שלוש אפשרויות: יכולתי
לענות לו שתחביבינו ממש דומים, ולשקר לו ולהגיד שאני טובה בספורט - כך הסיכויים
שיענה לי יהיו גדולים מאוד, אך אסתכן יותר מדי. הוא עוד יציע לי תחרות ריצה!
האפשרות השנייה הייתה להגיד לו ישר את כל האמת, שאני משותקת מלידה. זו לא
אשמתי אחרי הכול. אך הייתי בטוחה שאם אגיד לו את האמת מיד, הוא ייבהל ולא ירצה
לענות. בטח יחשוב שאני מפגרת לגמרי, ובהחלט לא שאפתי לזה.
האפשרות השלישית, שנראתה לי הכי הרבה, במקום לשקר, להגיד שספורט הוא איננו מן
הדברים האהובים עלי. כמו כן, לא להגיד את האמת המדויקת. לענות לו שאני לא כל-
כך אוהבת ספורט, להדגיש את תחביבי האחרים ובהמשך, אם אראה שהעניינים מתקדמים
יפה,אגיד לו את האמת, שאני משותקת מלידה. כן! זו בהחלט האפשרות הטובה ביותר!
 
לדן
הי! שמחתי מאוד לקבל את המכתב שלך. אני מודה, שלא ציפיתי למכתב מישראלי, אך
כשחושבים על זה אתה בהחלט צודק. גם קיבלתי מכתב ממשהי מאוסטרליה, שהדבר הראשון
ששאלה זה איך זה לחיות בארץ עם כל כך הרבה טרור, וכמו כן התעניינה במצב הפוליטי.
עניתי לה מכתב סתמי, שישראל דווקא ארץ שלווה מאוד, למרות הטרור.
כשקראתי את מכתבך, הזדהיתי עם רוב תחביביך. בעיקר הזדהתי עם אהבתך לכלבים. יש
לי כלבה בת שלוש והיא ממש מתוקה. היא מעורבת, ושמה הוא אנג'י.
גם אני אוהבת סרטים וטלוויזיה, ומאוד אוהבת לקרוא.
בנוגע לספורט, אני חייבת להודות שאני לא ממש מתלהבת מזה. אבי המון פעמים רואה
משחקי כדורגל, ואני מתוודה שזה ממש משעמם אותי.
בכל מקרה, אני ממש מקווה שנמשיך להתכתב, ושיתפתח בינינו קשר ידידות נפלא.
 
תענה בהקדם:
 
 
מיכל
 
עם סיום המכתב, ושילוחו, חשתי סיפוק רב. זו בהחלט הייתה הבחירה הטובה ביותר.
אחרי כתיבת המכתב, נעתי לכיוון חדרי, היום הזה התיש אותי. אותו יום בכיתה היו
ויכוחים "תרבותיים" ואף ממש הלכו מכות. מה הקשר שלי לזה? הריב החל בגללי. רינת
לגלגה עלי וטל החזיר לרינת. אז גד התערב לטובת רינת, חברתו, ותקע אגרוף בבטנו
של טל. בקיצור - מהומה. בסוף אסתי נזפה בבנים ושלכה את שניהם להירשם.
המשך היום הביא לי בחילה מסלט טונה מקולקל, אז עניין המסיבה, שדיכא אותי מאוד
ואז דן - בקיצור הותשתי. נרדמתי על המקום.
"מיכל!!!" ליאת העירה אותי בצעקה, אותה בטח שמעו גם באילת "ראית את הספר שלי?"
"מה?" פיהקתי "מה קרה?"
"הספר שלי?"
"איזה?" באמת לא ידעתי על מה היא מדברת.
"הספר של רם אורן?" הזכירה לי "הוא לא שלי. את ביקשת אותו, זוכרת? עינת רוצה
זאת בחזרה".
"הא", שתיתן קודם להתעורר "הוא בארון שלי, ליד ה..."
"מצאתי!" קראה "תודה, סליחה שהערתי אותך".
"מילא", אמרתי.
ניסיתי לשחזר את החלום שלי. זה היה חלום נהדר. הכרתי את דן, והתאהבנו ממבט
ראשון. אני הייתי בריאה בחלום, ורקדנו והתנשקנו ו...
דן... אם אי פעם נפגש, יכול להיות שאחרי התכתבות ממושכת, לא יהיה לו אכפת
מהשיתוק שלי, יכול להיות שישר יבין וסוף סוף גם לי יהיה חבר? לא סיפרתי לאף
אחד ממשפחתי על דן. כששאלו על האינטרנט, רק אמרתי תודה, ושזה באמת דבר נהדר.
אך בתוך תוכי ממש התרגשתי. התרגשתי, ויחד עם זאת - פחדתי. מה אם בכל זאת כל
העניין יתפקשש? מה אם דן יראה אותי ויסתלק על המקום? האם רינת צודקת כשצופה לי
חיי בתולה זקנה?
"מיכלי", אימא באה והתיישבה לידי. האופן בו נכנסה הראה לי שהיא מתכוננת לשוחח
שיחה רצינית.
 
"מיכלי", כחכחה בגרונה "שמעתי על המסיבה".
אוי,לא! לשיחה בנושא זה ממש לא היה לי כוח.
"אימא..."
"תקשיבי",הורתה לי "אני מודעת לתקופה בה את נמצאת".
"?..."
"אני מודעת, שכעת כל חברותיך מוצאות חבר ומבלות להן, ואת מרגישה שונה מתמיד.
מתחילים לך חששות בנוגע לכך שלא תמצאי חבר, ותישארי בודדה כל חייך. אני לא
מאמינה שה מה שיקרה. אני אמנם די בספק שתמצאי עכשיו חבר אבל..."
"למה?" התפרצתי. היא אמורה לעודד אותי ולהגיד שאפילו מחר אני יכולה למצוא את
אהבת חיי, ולא לדכא אותי עוד יותר, "אם בשביל זה באת..."
"מיכלי", החזיקה בידי "אני פשוט מנסה להיות כנה ומציאותית. את שונה. בני עשרה
יכולים להיות מאוד רעים. הם יעדיפו בנות חטובות, היכולות לרקוד ולהשתולל וכל
השטויות שהנוער עושה בימינו. שטויות שאת, למזלי, לא יכולה לעשות".
רתחתי. קודם כל אומרת לי שסיכויי לפגוש מישהו שואפים לאפס, אחר כך זורעת מלח
בפצעים ומוסיפה כמה אני שונה, ואם זה לא מספיק, היא עוד מאושרת ממצבי.
"תעזבי אותי!" צעקתי, כמו שמזמן לא צעקתי. "לכי מפה!"
"מיכל..."
"באת לדכא אותי?" המשכתי "מהתחלה לא התלהבתי לשוחח על זה, ואת עוד במקום לעודד
אותי..."
"אני מצטערת", אמרה בשקט "את צודקת, טעיתי".
"בסדר..."
"תראי,מיכלי", המשיכה בטונה המקצועי. אמי, חשוב לציין, היא פסיכולוגית. "אני
מאוד מקווה שעוד מחר תמצאי מישהו שיהיה לך טוב איתו, אך דברים כאלו לא בטוחים.
מה שניסיתי להגיד, בגישה לא נכונה, זה שגם אם לא תפגשי מישהו בזמן הקרוב, את
תפגשי לבסוף. בסוף תפגשי את האחד".
"מתיזה לבסוף?" כבר הרגשתי דמעות, לעזאזל, למה היא התחילה לשוחח איתי על זה?
בדיוק עכשיו, שהתחלתי לשמוח בגלל דן?
"זה העניין", אמרה בשקט "נראה לי שעכשיו לא יהיה כל-כך בקרוב. נראה לי שזה
יהיה אחרי הלימודים, בסביבות תקופת האוניברסיטה".
"מה?!"
"מבינה", המשיכה לדבר בשקט "השיחה הזאת לא עלתה טוב כמו שקיוויתי".
רעדתי מעצבנות.
"אני באמת מצטערת", עכשיו כבר ראיתי דמעות בעיניה "אני טעיתי".
שתקתי. ועוד איך היא טעתה!!! עכשיו הייתי משוכנעת שדן לא יהיה עמי, וגם... גם
אף אחד אחר. כי אני שונה! שו-נה! 'זה הכול בגללך' רציתי להטיח בה 'את הולדת
אותי כזאת'. שתקתי. ידעתי שדברים אלו לא פיירים כלפיה, והיא בכלל לא רצתה שאצא
כו... עכשיו הרגשתי רע עם זה!
"האמת היא שכל עניין החבר מאוד מוגזם", ניסתה לעודד אותי סוף סוף, "לדעתי
הלימודים,החברות, התחביבים והמשפחה הם הרבה יותר חשובים, ואין לך מחסור
בדברים אלו".
"אימא",הבטתי בה "גם אני מצטערת".
"על מה מתוקה?"
"על מה?"
"אני אוהבת אותך", וחיבקתי אותה.
אחר כך, מכל רגשות האשמה ותחושות הקרבה, סיפרתי לאימא על דן. אימא דווקא שמחה,
ורק הורתה לי שאם יראה כי אני ודן מתקרבים, כדאי לי לספר לו על המצב שלי. עד אז,
סתם להתכתב וזהו. הודתי לה על עצתה, ושוב התחבקנו. עכשיו כל-כך אהבתי אותה.
ממש אימא נהדרת!
שאר היום עבר ללא מאורעות מיוחדים.

 

הפרק הבא, פרק ג', יפורסם בתאריך ה-12.12.05, יום שני, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד