פרק ג'
12/12/2005
 
 

היום , יום שישי, התעוררתי לצחוקה החזק של ליאת שמן הסתם, דיברה עם בן זוגה העכשווי בטלפון.
ליאת, בניגוד אלי, לא לומדת ביום שישי. איזה כיף לה!
קמתי באי חשק, וחשבתי כמה מטורפת, שהתעוררה לפני שבע, בזמן שיכלה לישון לפחות עד עשר.
 טוב, אני לא במקומה וכבר צריכה לקום. אני קמה מוקדם במיוחד, שאספיק להתארגן לפני בית הספר. היום קמתי מוקדם במיוחד כדי להספיק גם להתחבר לאינטרנט לפני שאצטרך להגיע לביה"ס.
התחברתי ואז חיכיתי בחוסר סבלנות לראות עם מחכה לי דואר אלקטרוני ולשמחתי חיכו לי חמישה מכתבים חדשים. מכתב אחד היה לאמי מחברתה הטובה, אחד היה מהנערה באנגליה, שניים משני בנים חדשים מארה"ב ואחד מדן.
קראתי את שלוש ההודעות הראשונות בחוסר סבלנות, ואת דן השארתי לסוף. הספקתי רק לקרוא את הכותרת, כשאמי קראה לי לאכול. ביקשתי ממנה שתתן לי עוד רגע אחד, ותגובתה היה לכבות את המחשב.
היא כיבתה זאת כשהדפדפן עוד עבד.
"את לא יודעת שאסור לכבות את המחשב כך?" התרסתי בה "זה יכול לגרום נזק בלתי
הפיך למחשב!" האמת היא שבכלל לא הבנתי למה אסור לכבות כך, כבר כיביתי את המחשב
בצורה זו יותר מפעם אחת ולא קרה לו כלום. נראה לי שזו רק הגזמה.
"האינטרנט לא יבוא על חשבון הלימודים", אימא אמרה בחומרה "אחרת נאלץ לבטל את החיבור".
"את לא מבינה", קראתי "לא הספקתי לקרוא את המכתב של דן!"
"המכתב יחכה לך", אמרה "תקראי אותו בשובך מבית הספר. זה ייתן לך משהו לחכות לו, לא?"
"אוף", סיננתי "תדעי לך שזה ממש לא פייר".
"מיכל,יש לנו חובות", נאנחה "את הולכת ללמוד ועלי ללכת לעבודה וגם אבא. תאמיני לי שהייתי מעדיפה להשאר בבית ולסיים לקרוא את הספר שלקחתי בספריה, אך אין ברירה".
"כן... בזמן שליאת מתפנקת בבית".
"אל תקנאי בה כל-כך, הלימודים שלה הרבה יותר קשים משלך", הביטה בשעון "נו, אנו חייבים ללכת".
"דרך אגב", חייכתי "יש לך מכתב מנעמה".
"מה?" אימא נראתה ממש מתלהבת "וואו! כמה שנים לא דיברנו, והבנתי שיש לה המון
חדשות..."
"ותצטרכי לחכות לאחר הצהרים" קרצתי "יש דברים ששווה לחכות להם, לא?"
 
בבית הספר לא דיברו על שום דבר, חוץ מהמסיבה, המסיבה של השנה!
"נחשו מה?" רויטל נראתה ממש מאושרת "אירית אמרה שחגי יביא כמה מהחברים שלו".
"חיילים?" עיניה של שירה נצצו "שווה! זו תהיה ממש מסיבה נהדרת".
אני ישבתי בפינה, מכונסת בתוך עצמי. לא ממש מצאתי שנושא המסיבה קשור אלי.
"מיכלי", טל התקרב "את באה, נכון?"
החוורתי, אני ידעתי שממש אין לי מה לחפש שם, אני ממש לא מתאימה למסיבת ריקודים, כידוע.
"השתגעת?" רינת צחקה ולא איפשרה לי לענות "מיכל תשתגע שם משעמום ומדיכי, אל תעשה לה את זה! אתם סתם מייאש אותה. הרי מה תעשה כשכולם ירקדו?"
"שתקי!" קרא טל, וגדי כבר פסע לכיוון הבנות, כדי להגן על חברתו.
"די!" צעקתי "אין לי כוח לדה-ז'ה-וו המעצבן הזה".
"את באה?" לחש טל "הא?"
משכתי בכתפיי. לא ממש רציתי, אבל בעצם מה יש להפסיד?
"נו,מיכלי!" קרא "את חייבת להיות שם!"
"זה מה שאני אמרתי לה", אירית הצטרפה "נו, מיכלי?"
איזו ברירה נותרה לי, כשכולם מתאחדים מולי.
"שאני אחמיץ את מסיבת השנה?" קראתי בקול ממש חזק, שרינת, שנעלמה מהאופק, תשמע,
איך שהסכמתי, כבר התחרטתי. ידעתי שרינת בעצם צדקה ומצפה לי ערב נורא, אך כבר כולם שמחו מניצחונם הקטן שכבר לא נותר לי מה לעשות בנידון.
 
בבית הדבר הראשון שעשיתי, הוא להסתכל בארון הבגדים. עם כל ההתרחשויות בכיתה,
ועם הסכמתי המטופשת ללכת למסיבה, שכחתי לגמרי מהמכתב מדן, התרכזתי כולי
במסיבה ולמרות חוסר התלהבותי, נברתי בארון למצוא בגד מתאים, שאראה הכי טוב שאפשר.
לא מצאתי שום בגד יפה שיתאים לי, והזעקתי את אמי. היא שאלה אותי, אם אני בטוחה
בהחלטתי ללכת למסיבה. משכתי בכתפיי, איזו ברירה הייתה לי? עברנו שוב על הבגדים ובסוף הביאה לי שמלה מקסימה שהיתה של אחותי. היה לי מה ללבוש! חיבקתי את אמי וכבר עניין המסיבה לא נראה מדכא כל-כך, אני אדהים שם אנשים!
עכשיו קלטתי עד כמה אני עייפה, אז החלטתי לנמנם קצת, מובן שנרדמתי מיד. ישנתי כשעה והתרחצתי ורק אז נזכרתי בדן, ובמכתב המצפה לי.
ניגשתי למחשב והעלתי את האאוטלוק. התווספו מכתבים נוספים, אך כבר לא היתה לי סבלנות לחכות וקראתי את המכתב.
 
 
הי מיכל!
שמחתי מאוד לקבל את המכתב שלך. אני כבר צופה לנו ידידות נפלאה, אם לא יותר.
חבל שאת לא אוהבת ספורט. זה לא עד כדי כך משנה, אך היה לי נחמד אם היית נהנית
לבוא למשחקים שלי. אני משחק בנבחרת הנוער בכדורסל של ישראל. אולי בכל זאת,
תרצי לראות אותי משחק?
את יודעת, היום ראיתי חתול נטוש. סתם ככה זרקו אותו, והוא היה גם פצוע. מיד
לקחתי אותו לוטרינר, שאבחן לו מחלה נוראה. היו שתי ברירות, או שאקח אותו או
שירדימו אותו. רציתי לקחת אותו, אבל הוטרינר אמר שסיכוייו לשרוד חלושים מאוד,
כך שבסוף הרדימו אותו. עדיין יש לי ייסורי מצפון. נראה לי שבכל זאת הייתי צריך
לקחת אותו... אולי הוא היה מתרפא... מה את חושבת?
עכשיו אספר לך על משפחתי. יש לי שני אחים ואחות ועוד אח/ות בדרך. אחד הוא תאום.
אנחנו ממש דומים במראה, קל ממש להתבלבל בינינו, אך החשוב הוא שאופיינו שונה
לגמרי. אחותי הקטנה, תמר, היא בת עשר וממש נודניקית ותומר הוא רק בן שלוש
וחמוד.
חוץ מזה, כפי שאמרתי לך כבר, יש לי את חיות המחמד שלי, שהם ממש מתוקות. אולי
כדאי לשדך בין שומפ לאנג'י שלך?
אני חייב לסיים עכשיו,
מחכה בקוצר רוח למכתב שלך,
דן.
 
 
אז זהו! הדן הזה ממש נחמד. אני כבר יכולה לראות כמה הייתי נהנית בחברתו. חבל
שהוא לא היה מרגיש כך בחברתי. שוב העפתי מבט בכסא הגלגלים הנתעב הזה וברגליים
הלא שימושיות שלי, וקיללתי אותם.
חשבתי על המסיבה. למה בעצם הסכמתי? רק בגלל הרינת הזאת? נו, לא משנה, ההחלטה כבר נעשתה. מובן שתמיד יכלתי להגיד שאני לא חשה בטוב. אך אין טעם. אני בטוחה שאנשים יראו שאני משקרת תוך שנייה, וכבר ראיתי את רינת, עם אפה למעלה, חוגגת את ניצחונה.
את כתיבת המכתבים דחיתי. לא היה לי כוח וחשק לענות עכשיו.
נעתי לחדרי והתלבשתי למסיבה. רציתי ללבוש כבר את השמלה החדשה/ישנה. אימא נכנסה וראתה אותי נאבקת בשמלה, והיא עזרה לי.
כרגיל, הייתי מתעקשת ללבוש זאת לבד, אך עכשיו הייתי עצבנית מדי.
בשמונה הייתי מוכנה, ואירית כבר צלצלה בפעמון. חגי חיכה לנו למטה. אמרתי
למשפחתי שלום והלכתי.
במעלית הייתה שתיקה. לא רציתי ללכת למסיבה, ואירית ראתה זאת עלי.
"יהיה ממש כיף!" אמרה לבסוף "תראי שתיהני".
"אני מקווה".
הגענו למכוניתו של חגי, ואחרי ששמו את כיסא הגלגלים שלי בתא המטען וסייעו לי
להתיישב, אירית וחגי התנשקו בלהט. כבר הבנתי שאין סיכוי שאיהנה מהערב הזה.
למסיבה הגענו כעבור שעה והיה ברור שרוב החבר'ה הופתעו שבאתי. רינת העירה הערה
נבזית, שלא התייחסתי אליה.
המסיבה הייתה בדיוק כמו שחשבתי, ואפילו גרוע יותר. אירית כל הזמן הייתה עם חגי,
שוכחת ממני לגמרי. גם גלית הייתה עסוקה עם טל.
"הקשיבו", רויטל הפסיקה את המוסיקה "עכשיו נשחק אמת או חובה!"
קולות בוז נשמעו ברקע. יותר מחצי טענו שאנו גדולים מידי למשחקי חברה.
"הי", חייכה רויטל "זה לא משחקי חברה רגילים, לא מסוג: 'אמת ששרון מאוהב במיכל?' או 'חובה עליך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ואז לקרוא קו-קו-רי-קו'. עברנו את הגיל הזה".
"אז מה זה?" שאלה גלית בעצבנות.
"מטרת המשחק", המשיכה רויטל "להוציא את כל השלדים מארונות, ולבצע דברים שלעולם
לא העזתם לעשות".
עכשיו האנשים בחדר נראו נלהבים יותר. אפילו אני הסתקרנתי.
"אוקי", קראה רויטל "אני אסובב את הבקבוק ראשונה".
הבקבוק עצר אצל רינת.
"רינת", רויטל ממש נהנתה מזה, "כבר כמה שנים את לא בתולה?"
"שנתיים", אמרה רינת בגאווה. רינת איבדה את בתוליה בכיתה ט'. ביג דיל, השאלה
אפילו לא הזיזה לה.
עכשיו היה תורה של רינת לסובב את הבקבוק. הוא הצביע עלי.
"אמת או חובה?"
זה הולך להיות סיוט!
"אמת", אם אגיד חובה, היא עוד תצווה עלי לעשות משהו שממש קשה לי או אלוהים
יודע מה.
"האם הכרת מישהו?" שאלה בעליצות. אלוהים, הרינת הזו ממש דפוקה על כל השכל.
כמעט שאמרתי לא, אך פתאום רציתי להפתיע את רינת.
"כן", אמרתי בהתלהבות, וכל העיניים ננעצו בי, "קוראים לו דן והוא חתיך מאוד".
איך שסיפרתי על דן, כבר התחרטתי. איזו טיפשה אני! עכשיו כולם יחקרו אותי. חוץ
מזה, ראיתי את מבטה השואל של אירית. רואים שהיא לא הייתה בטוחה אם שיקרתי
עכשיו, או אם פשוט לא סיפרתי לה, לחברתי הטובה ביותר, את החדשות האלו.
"איך נפגשתם?" החלה החקירה, דווקא מצד גלית "ולמה לא אמרת כלום?"
"נו?" חייכה רינת חיוך מנצח "איך פגשת את יפה התואר הזה?"
"דרך האינטרנט", בלעתי את רוקי, לעזאזל איתי, למה פתחתי את פי?
"האינטרנט?" עכשיו רינת ממש פרצה בצחוק "ראית אותו בכלל? או אולי עדיף לשאול, הוא
ראה אותך?"
הסמקתי. עכשיו קיללתי את אירית על ששכנעה אותי לבוא לכאן. אירית ראתה את
מצוקתי, לחשה לחבר שלה משהו, והוא הציע לקחת אותי טרמפ הביתה. הסכמתי מיד, אף
כי ידעתי שבזה אתן סיפוק לרינת.
איך שמחתי להיות בבית.
 
בבית לא אמרתי שלום לאיש, וישר נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת. מזמן לא הייתי כל-
כך עצובה. החיים לא הוגנים. חשבתי על איך שדן יגיב, כשיראה אותי, ויגלה שאני
משותקת. הוא בטח לא יתלהב. קרוב לוודאי, שיתרגז. כל החשק לאינטרנט פג. לגלות
לכולם את האמת, היה קשה מידי.
אימא דפקה בדלת. באי חשק פתחתי לה. לא רציתי שתתחיל לבלבל לי את המוח עם
הרעיונות הפסיכולוגיים שלה.
"מיכל", אמרה, וכבר התכוננתי נפשית לנאום "מה דעתך לפיצה וסרט? יש סרט טוב
ב-יס 1, ונזמין פיצה. את רוצה עם זיתים, נכון?"
הנהנתי. פיצה וסרט - הדבר האהוב עלי.
נהניתי מאוד בחברתם של הורי מול הטלוויזיה, ונהניתי אף מהפיצה הטעימה, אך
כשהלכתי לישון, נזכרתי בדן, במסיבה, ברינת ופרצתי בבכי.
לא ישנתי הרבה אותו לילה.

 

הפרק הבא, פרק ד', יפורסם בתאריך ה-15.12.05, יום חמישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד