פרק ד'
15/12/2005
 
 

הבוקר, בוקר יום שבת, התעוררתי בחמש, ובשום אופן לא הצלחתי להירדם שנית. אפשר
להגיד שהלילה ישנתי רק שעתיים.
כל הזמן חשבתי על אירועי אמש, וחששתי מיום ראשון. פרצתי בבכי. כבר היום בטח
אצטרך להתמודד עם אירית. אמנם ידעתי שלא תקשה עלי אבל עדיין לא הייתי מוכנה לשיחה
הזאת.
"מיכלי", ליאת נכנסה בשקט לחדרי "מה קרה?"
"מה את ערה בשעה כזאת?" שאלתי בקול צרוד מבכי "עוד אפילו לא שש".
"הבכי שלך העיר אותי", נשכתי שפתיי "אל תתחילי עכשיו לחוש אשמה. כבר התעוררתי,
מה קרה?"
שתקתי.
"זה קשור לאתמול?" ליאת ליטפה אותי ברכות "מה קרה אתמול?" בשקט סיפרתי לה על
מאורעותיי ובכיתי. ליאת נתנה לי לבכות.
"מצטערת מיכלי", אמרה בשקט "משערת שלא קל לך. כדרך אגב, בגילך גם אני לא יצאתי עם
בנים. הקדימו את גיל היציאות, או מה?"
שתקתי.
"את תראי שהכול יסתדר", הוסיפה "הדן הזה נשמע ממש נחמד",
"הוא באמת נחמד", הסכמתי "אך הוא לא יודע על מצבי".
"תצטרכי להודיע לו".
"אבל..."
"מיכלי", חייכה "אני יודעת שעכשיו קשה לך להגיד את האמת, ואולי אפילו נשמע לך
טיפשי, אך בהמשך זה יפגע בשניכם".
"נראה..."
"לא מיכלי!" אמרה בנחישות "אם דן באמת מוצא חן בעיניך וברצונך לפתח עימו
קשר רומנטי, את חייבת להיות כנה!"
ליאת תמיד הייתה טובה בהטפת מוסר. טובה מדי! מצד אחד, כמובן, ידעתי שהיא צודקת, אבל
מצד שני העדפתי להסתיר ממנו את האמת לעוד זמן קצר, בו יכיר אותי טוב יותר. ליאת ראתה
את היסוסי אך לא הטיפה לי בשנית. להפתעתי, היא רק חיבקה אותי, פיהקה וחזרה לחדרה.
כך, עד שעה שמונה שכבתי. אנג'י שכבה לצידי. בשמונה קמתי וניגשתי ללטף אותה.
איזה יצור מתוק. היא פיהקה, התמתחה ונטשה אותי לטובת פינה שקטה ברצפה בחדרי.
איזו עצלנית.
"כבר קמת?" שאלה אותי אימא בתדהמה, כשנכנסתי למטבח "מה הערנות הזאת?"
"חוסר שינה", פיהקתי "לא נרדמתי כל הלילה".
"בגלל אתמול?" שאלה אימא בעצב "מה קרה שם, חמודה?"
נענעתי בראשי. כעת לא היה לי כוח לדבר על זה. הייתי סחוטה מעייפות ודיכאון.
"טוב", אימא משכה בכתפיה "לא אציק לך עכשיו. רוצה לאכול?"
רק אמרה זאת, ואנג'י באה בריצה מקשקשת בזנבה.
"הו, אנג'י", חייכתי באהבה לכלבה שלי, וליטפתי אותה. זה לא כל-כך עניין אותה.
רק האוכל עניין אותה והיא מיהרה למטבח. איזו מתוקה! עקבתי אחריה וניגשתי לשולחן.
אימא הגישה לי חביתה ומיץ תפוזים. אכלתי בשקט, מתעלמת מתחינותיה הבלתי פוסקות של כלבתי.
הייתי מדוכאת מדי. אירועי אמש המשיכו לרדוף אותי. זה כל-כך לא הוגן. אני רק רוצה להכיר מישהו - האם זה יותר מדי לבקש?
הטלפון צלצל, יכול להיות שזו כבר אירית? אמי החלה לדבר ולהתלוצץ כילדה בטלפון כך שהבנתי שזו סימה, אחותה.
נסעתי לכיוון החדר, עוברת ליד חדרה של אחותי, שישנה כמו בול עץ.
אחרי זה הלכתי לחדרי והדלקתי את המחשב, מעלה את אאוטלוק. עכשיו יהיה עלי לענות
לדן, אגיד לו שהוא ממש נחמד ותכונתו לסייע לבעלי חיים כבר מקנה לו נקודה חיובית אצלי. כתבתי לו מכתב ארוך במיוחד, ארוך ומשעשע. נחכה ונראה מה יקרה.
אחרי זה ראיתי שהייתה לי הודעה.
בעוד אני שולחת את המכתב, ראיתי שהמכתב היה מדן.
הוא שלח לי תמונה, בה נראה ממש טוב! אז ראיתי כי המכתב גם מכיל משפט, בו מספר הטלפון שלו ובקשה לטלפן אליו הערב. הוא מצפה כבר לפגוש אותי.
כבר? מה הלחץ? אני עדיין לא מוכנה לזה! התכנון שלי היה לפתח לאט את הקשר ולספר לו בדרכי שאני משותקת.
הייתי אובדת עצות. מה עלי עכשיו לעשות? להגיד לו במכתב הבא על השיתוק ולהפטר מזה? לדחות את המפגש, בטענה שאני לא מכירה אותו מספיק טוב? להתקשר אליו פשוט ככה עם האמת? מה עלי לעשות?
באמת לא ידעתי.
 
נאנחתי. החלטתי לא לחשוב על זה עכשיו. הייתי כבר מספיק מיואשת מאתמול. ידעתי
שיהיה עלי להחליט עד הערב, אך בינתיים דחיתי את זה. גלשתי ל"וואלה" ודפדפתי
ברשימת האתרים החדשים. אתר על "חברים" משך את תשומת לבי. אני ממש מטורפת על
הסדרה הזאת ומאוהבת קשות במאט לה בלאנק, שמשחק את ג'ואי. שחקן נהדר וחתיך.
דפדפתי קצת באתר, ובהתלהבות הורדתי שומר מסך של הסדרה. היה לי אותו כבר, אך
איכשהו הוא נעלם לי. בזמן ההורדה המשכתי לגלוש, ופיזמתי לי את שיר הנושא של
הסדרה. סוף סוף נהייתי במצב רוח טוב, לא משנה מה, תמיד יהיה לי את ג'ואי.
צחקקתי לעצמי.
"מיכל!" אמי צעקה "טלפון".
בבת אחת, מצב רוחי ירד, וניתקתי בעצבנות את האינטרנט. עכשיו היה עלי להתמודד
עם תוצאות אתמול.
"הי", הרמתי את השפופרת, ביודעי שזו אירית, וכמובן צדקתי.
"הי", ברכה אותי "מה נשמע?"
"בסדר", השתעלתי "מורידה שומר מסך של חברים".
"הא", נאנחה "אני מתה על הסדרה הזאת. נחשי מה? שמעתי שיהיה פרק איחוד",
"באמת?" בשורה נפלאה.
"כן" היא כמעט צרחה מהתרגשות "שמעתי מאחותי, ששמעה את זה מחברה שלה, ששמעה מבת
דודה שלה, שקראה מאיזה עיתון".
צחקתי בקול. דברים כאלה תמיד שעשעו אותי. בטח ההודעה שינתה הרבה גרסאות. יכול
להיות אפילו שתהיה עכשיו סדרת בת על ג'ניס המעצבנת.
"אז מה נשמע, באמת?" הטון בקולה השתנה בקיצוניות. הטון הזה, אמר שגמרנו את
השטויות, והגיע הזמן לעבור לנושא החשוב יותר.
"ככה", הודתי "אירית, לא אמרתי לך על דן כי האמת היא שאין מה לספר. סתם נמאס
לי מכל התחכמויות של רינת".
"אז אין דן?"
"יש", בעלתי רוק "באמת אני מתכתבת איתו, אך מדובר בכמה מכתבים בודדים, ואפילו
לא אמרתי לו את האמת עלי... עכשיו הוא רוצה לדבר בטלפון, ואני לא מוכנה לזה
בכלל... ואני לא יודעת מה לעשות ו..." עכשיו כבר ממש בכיתי. הייתי ממש מיואשת.
"מיכלי", אמרה, "תראי, אני בטוחה שיהיה בסדר וש... חכי רגע, אני קופצת אליך -
זו לא שיחה לטלפון". ונתקה, לפני שהספקתי להגיד משהו.
את רבע השעה, עד שאירית באה, ביליתי בבהייה בשומר המסך. המוזיקה של שיר הנושא
נשמעה ברמקולים, והעלתה חיוך קלוש בפני. הסדרה הזאת היא בהחלט הסדרה ב-הא
הידיעה.
"מגניב!" אירית נכנסה לחדרי מתלהבת, "אם יהיה לי פעם מחשב משלי, אני אקח זאת
ממך".
שתקתי.
"הו, מיכלי!" חיבקה אותי "אל תתרגשי כל-כך מכל סיפור הדן הזה. תגידי לו את
האמת. אם הוא לא ירצה אותך, תאמיני לי, הוא לא שווה את זה".
"הוא פשוט כל-כך חמוד", נאנחתי " מצחיק, שנון ואוהב בעלי חיים, וחוץ מזה -
הוא ממש חתיך!"
"אם הוא כל-כך נפלא - הוא יבין", פסקה אירית "תאמיני לי, בן שימנע לצאת עם
נערה מקסימה כמוך, רק בגלל השיתוק שלה, הוא טמבל!"
"מיכלי", הוסיפה מיד "תתקשרי אליו הערב ותגידי לו את מצבך, אני ממש משוכנעת
שזה לא יפריע לו".
"איריתוש", נורה נדלקה מעל ראשי "אולי את תפגשי אותו במקומי. זה ממש הצליח
בסרט "על גברים, נשים וחיות אחרות", לא חושבת?"
"קודם כל זה רק סרט", חייכה "וחוץ מזה, שכחת כמה הגיבור נפגע? לא, מיכלי, זה
בהחלט לא פתרון".
"אבל..."
"מיכל!"
טוב, אז זה לא ייצא לפועל. אמרתי לאירית, שבאמת אנהג כעצתה, וגם החלטתי שזה
הפתרון.
 
בערב התקשרתי אליו, והייתי אחוזת התרגשות.
"הלו?" נשמע קול של בחור, "מי זה?"
"דן?" שאלתי בקול רועד.
"לא", ענה "זה אחיו, רק רגע".
חיכיתי בקו, עצבנית לגמרי. 'אם הוא כל-כך נפלא אז...'
"כן?" ענה קול דומה "מי זה?"
"זו מיכל לוי", כחכחתי בגרוני "אני היא זו..."
"בטח!" הוא נשמע ממש שמח "מיכל, מה נשמע? אני ממש שמח שהתקשרת. את מתכתבת
מעניינת, את יודעת?"
"אקבל זאת כמחמאה", אמרתי במהירות, "אני ממש נהנית להתכתב איתך".
"גם אני", צחק צחוק נעים "אז מי מסתתר מאחורי האי-מיילים?"
"הא?"
"אז את אוהבת בעלי חיים", המשיך "זה בערך מה שידוע לי, מה עוד?"
התחלתי לפרט את תחביבי הרבים. חלק גדול התאימו לשלו. שוחחנו עוד זמן מה, ולא
העלתי את נושא השיתוק. זה פשוט היה נפלא.
"טוב", אמר בהמשך "אני חייב לסיים. אז מה את עושה מחר בערב?"
"מה?"
"חשבתי", עכשיו הוא היסס "שאולי נפגש. את באמת מוצאת חן בעיני, מיכל לוי".
"דן..."
"בא לך לקפוץ אלי?" שאל "מחר עלי לשמרטף על אחותי הקטנה, אז אני לא יכול
לצאת. אני מבטיח שלא אאנוס אותך, או משהו כזה". וצחק, "אז מה את אומרת?"
"בטח",עניתי בקלילות, עושה את שטות חיי, "מה הכתובת?"
הוא נתן לי את הכתובת, נפרד ממני שוב, וניתק.
מה עשיתי?!?

 

הפרק הבא, פרק ה', יפורסם בתאריך ה-18.12.05, יום ראשון, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד