פרק ה'
18/12/2005
 
 

כשקמתי למחרת, עדיין לא קלטתי מה קרה לי בימים האחרונים, הייתי נחושה בדעתי לא
ללכת לבית הספר. ראשית, לא רציתי לפגוש את רינת. שנית, לא רציתי לפגוש את אירית
ולספר לה על השטות שעשיתי, בכלל, רציתי להישאר בבית ולעכל הכל.
התחלתי בשיעול מזויף והתלוננתי על כאבי בטן שאינם קיימים.
"מיכלי", אמא הביאה לי אקמול "קחי, חמודה". אמא דואגת לי אפילו כשמדובר בכאב
ראש קל וכמעט מיד פסקה שעדיף שאשאר בבית ולא יקרה כלום אם אפספס יום לימודים..
פתאום אמא הפתיעה אותי ואמרה שתשאר איתי בבית.
"לא צריך..." דיברתי בין שיעול לשיעול, "באמת, אמא".
"מיכלי" חייכה חיוך ערמומי "את בטוחה?"
"בטח!" הודעתי  בהתלהבות קצת מוגזמת "אני אסתדר לבד".
"טוב",אימא הפתיעה אותי "אני סומכת עליך, במיוחד שאת כבר נראית קצת יותר טוב, פחות חיוורת".
הסמקתי, די היה ברור שאמא עלתה עלי.
"או-קי",המשיכה "מה באמת קורה?"
לא אמרתי כלום, רק הבטתי בה במבט מתחנן.
"פעם אחת, אני מסכימה שתפספסי יום לימודים", אמרה "אך באמת הייתי מעדיפה לדעת מה קורה. מה באמת עובר בראשך?"
אמרתי הכל. על המסיבה, על דן, כמה שלא רציתי לראות את רינת ואירית. הסברתי שפשוט אני רוצה להשאר בבית ולשכוח מהכל. סיפרתי כל מה שעובר עלי, חוץ מהמעשה המטופש האחרון, חוץ מפגישתי המתוכננת עם דן. אפילו מעבר לעניין שלא סיפרתי לו, ידעתי שאמא לא תבין איך בכלל העזתי לשקול ללכת לבית של בחור אותו אני לא מכירה. האמת? גם אני תמהתי, אך ידעתי שאני רוצה לראות את דן. רוצה לראותו אותו כבר הערב, כבר לפני שאשנה דעתי.
אמא חיבקה אותי, מבטיחה שהכל יהיה יותר טוב ואז מיהרה לעבודה.
 
אחרי שאימא הלכה נמנמתי לשעה ואז התעוררתי. עכשיו התחלתי לקלוט את המצב, לקלוט מה עשיתי.
היום עלי ללכת אל דן !
התחברתי לאינטרנט, ומיד ראיתי שיש לי דואר מדן. הוא צייר
פרח חמוד וכתב שורה אחת <מחכה לראות אותך>.
ניתקתי.מה עלי לעשות? ידעתי שהצעד הנכון היה להתקשר לדן, ולהגיד לו על
הבעיה שלי. אך כמובן, כמטומטמת, לא עשיתי את זה. דברי אירית עלו במוחי. למה
אני באמת מפחדת כל-כך? אירית צודקת, אם דן באמת כמו שאני חושבת, הוא יבין מיד. הרמתי
את השפופרת והתחלתי לחייג. מיד שיניתי את דעתי, ועזבתי את הטלפון. אם הוא כל כך
נחמד הוא גם יבין כשאבוא אליו, לא? אז למה להתקשר?
חשבתי שאולי לפחות כדאי לדחות. הוא יבין, גם עבר זמן קצר מידי מאז שדיברנו וגם בכל זאת הוא מצפה שאגיע אליו הביתה. שוב התחברתי לאינטרנט, מתכננת לכתוב מייל מסביר למה עדיף לדחות את המפגש. לאחר הכתיבה, שערכה כחצי שעה, בעודי מצביעה עם העכבר על כפתור השליחה, מיד לחצתי במקום על כפתור הסגירה. לא רציתי לשלוח. אעשה זאת וזהו. באמת אין מה להפסיד. מקסימום הלך לי ערב.
התחלתי לקרוא ספר רומנטי וקיטשי, בספרים הללו הכול תמיד מסתדר, אז למה שלי לא
יסתדר? קיוויתי שקריאת הספר תסיח את דעתי אך ברור שלא זה מה שקרה. להפך, הסיפור במקרה מפתיע היה על היכרות דרך האינטרנט. הדלקתי הטלוויזיה וראיתי זוג מתנשק. בסוף נשכבתי ועצמתי עיניים.
כעבור חמש דקות התיישבתי. שום דבר לא הסיח את דעתי. החלטתי להיות מעשית יותר ולחפש בדפי זהב מס' טלפון של מוניות. מהורי לא אבקש, הרי אני לא רוצה לספר להם על המפגש הצפוי. מצאתי את המספר מיד והחלטתי שאתקשר להזמין מונית רבע שעה לפני שאצא.
עכשיו התרגשתי. זה ממש הולך לקרות. היום אראה את דן!
כשאימא הגיעה, נמנעתי מלספר לה מה קורה, ורק אמרתי שבערב אקפוץ לאירית.
אחרי זה שוב ניסיתי לנמנם, שוב ללא הצלחה.
ניסתי כל דרך אפשרית להסיח את דעתי. כלום לא עזר. אפילו ניסיתי לצפות בסרט שרציתי וכלום, לא נכנסתי לעלילה ורק חשבתי על דן. ככה הזמן זחל עד שש, הזמן לטלפן לחברת המוניות. הזמנתי מונית ויצאתי ל"אירית", זאת אומרת לדן.
הנסיעה במונית הייתה ממש חלקה וללא פקקים. מצב רוחי התרומם. כשהייתי ליד ביתו של דן,
הייתי ממש מאושרת ובטוחה שהכול יסתדר.
למה האמנתי לזה? שאלה טובה. זה היה שונה לגמרי ממה שציפיתי... הסיוט של הבליינד דייט הראשון זה מה שקרה.
לאחר שהגעתי לקומה בה נמצאת הדירה של דן, נסעתי בזהירות לכיוון הדלת. שוב התמלאתי חששות. אף פעם לא הייתי בבליינד דייט ולא נראה לי שההקדמה כה טובה.
צלצלתי בפעמון. ילדה חמודה פתחה לי. היא הסתכלה על הכסא שלי במבוכה, ושאלה אל
מי באתי.
"לדן",עניתי בהתרגשות "זו מיכל".
"רק רגע..." מלמלה, והעיפה מבט נוסף בכסא הגלגלים. רציתי להיקבר. ידעתי שעשיתי
טעות. למה אני אף פעם לא חושבת לפני שאני פועלת?
חיכיתי כרבע שעה בטרקלין. הנחתי שאחותו מספרת לו שבת משותקת מחכה לו.
הוא בטח נכנס להלם. כל הכבוד, מיכל! הפעם, באמת עשית את זה!!!
דמעות כבר החלו לכחכח בגרוני, שראיתי אותו. הוא היה ממש חתיך. מטר ושמונים
לפחות. שערו כהה ועיניו כחולות ובהירות. הוא היה מרשים מאוד, גופו היה אתלטי,
ושפתיו רחבות.
"הי", אמרתי כמעט בלי קול "מה נשמע?"
"בסדר", אמר, והשפיל את פניו. נהדר, הכנסתי אותו למבוכה. הגאונות שלי ממש
הגיעה לשיאה באותו יום...
"הגעתי במונית", אמרתי, לא יודעת למה. אולי כי לא היה לי משהו אחר להגיד, אולי
כדי שיתרשם ממני, שאני עצמאית, אולי...
"טוב", אמר בשקט "רוצה פיצה?"
אולי טעיתי, אולי דן מבין ויהיה לנו זמן נהדר יחד. הוא הביא משולש פיצה בשבילי ובשבילו. הוא אכל בשקט. פה ושם סיפר על יומו ועל סרט טלויזיה שהקליט. הכלב שלו בא אלינו ונשכב ליד דן. הוא אפילו הרגיש שמשהו לא בסדר פה, שמשהו לא נכון.
"אני רוצה שתדע ש..."
"למה?" שאל בהיסוס "למה לא סיפרת לי שאת נכה?"
"פחדתי", נשמתי עמוק "לא בטוחה אפילו ממה. אני יודעת שטעיתי אבל..."
"תראי," קולו רעד עכשיו "את נראית לי בחורה נחמדה ובטוח שתכירי בהמשך בחור שיתאים לך, אני מכיר די הרבה בחורים נכים."
עכשיו קצת כעסתי. בחור שיתאים לי? בחור עם מוגבלות? מה הוא חושב לעצמו?
"תקשיבי", אמר לבסוף, כמעט מתעלם ממני לגמרי "אני באמת מעריך את זה שהגעת אלי, אך זה קצת יותר מידי בשבילי. קצת יותר מידי לעכל אז בואי פשוט נמשיך בחיינו וזהו".
"אבל..."
"אני מצטער", המשיך "אבל זה לא מתאים לי".
"טוב", נכנעתי "אך יש לי שאלה אחת, טוב?"
"מה?"
"אם הייתי מספרת לך שאני..." מלמלתי "האם היית רוצה להפגש?"
"מן הסתם", גיחך "לא נדע זאת לעולם. העובדה היא ששיקרת וכבר לא משנה מה היה קורה אם".
אלוהים, הוא לא מגזים קצת? הרי לא ממש שיקרתי, רק העלמתי מספר פרטים ובסך-הכול,
זו עדיין אני.
"מצטער, הורי יחזרו בקרוב ", אמר וחזר לחדרו. מותיר אותי לבד עם אחותו.
"אני מצטערת", מלמלה "כלומר..."
"הוא צודק", כעת כבר לא יכולתי להתאפק והדמעות נזלו... "הייתי כזאת טיפשה, טוב
אני אלך עכשיו, רק אתקשר להזמין מונית".
אחרי שיחה קצרה בטלפון, נסעתי עם כסא הגלגלים החוצה. אחותו המשיכה להביט בי.
בחוץ ירד גשם, והמונית התעכבה, אני שונאת כשזה קורה. לקח לה כמעט עשרים דקות
להגיע. איזו טיפשה אני.
כשהמונית הגיעה, הנהג התנצל והושיב אותי מאחור. שם ציפתה לי אישה מעשנת, משהו
שמפריע לי מאוד. אז גיליתי שהארנק נעלם לי. האישה ההיא שלמה לי, ואני, במקום
להודות, פרצתי בבכי.
כל הנסיעה בכיתי. האישה הסתכלה עלי כעל יצור מהחלל החיצון. רציתי להעיר לה,
ולנזוף בה על העישון, אך רק בכיתי.
כמו שהנסיעה הראשונה הייתה חלקה, הנסיעה הזאת הייתה סיוט. היו פקקים והנסיעה
ממש לא נגמרה. אלוהים, למה נהגתי כך?
פתאום נזכרתי, שבנוסף לכל לא אמרתי לאירית שאני "באה" אליה. כבר מאוחר, ואמי
בודאי כבר טלפנה לאירית.
כעבור שעה הנסיעה הגיעה סוף סוף לסיומה. הנהג סייע לי לרדת, אך באותו זמן
מישהו נדחף למונית, כך שקיבלתי מכה או שתיים.
הגעתי הביתה פצועה, מצוננת ורטובה לגמרי. לעזאזל, מה עשיתי!
"מיכלי",אימא ממש נבהלה, כשראתה אותי "את בסדר? חמודה".
אפשר להגיד לזכותם של בני משפחתי, שלא חקרו אותי או נזפו בי, עד אחרי שהתקלחתי
ואכלתי. אז זה הגיע.
"או-קי מיכל", אימא ואבא התיישבו "את יכולה להגיד לנו איפה הייתי ביום גשום
שכזה? אנו יודעים שלא היית אצל אירית".
ידעתי שאין לי ברירה, אלא לספר את האמת כולה.
סיפרתי הכל. איך שבגאונותי, הייתי בטוחה שדן יסלח לי, ואיך שהחלטתי לנסוע, איך
שהוא גירש אותי, ואיך שהנסיעה חזרה הייתה סיוט.
"הו,מיכל", אימא נאנחה "את אמורה לדעת יותר טוב מזה. לפחות היית מתייעצת
איתנו, ומבקשת טרמפ"
"פחדתי שתניאו אותי מזה".
"טוב",אבא הוסיף "ברור שלקח למדת לבד, אך באמת להבא..."
"מבטיחה".
"דן בטח יירגע עוד יום יומיים", אימא ניסתה לחייך "תתקשרי אז, ותלבנו את כל
הדברים".
"את באמת חושבת כך?"
אימא הנהנה. חיבקתי אותה, והחלטתי ללכת לישון. הייתי מותשת, ומיד נרדמתי.
 
 

הפרק הבא, פרק ו', יפורסם בתאריך ה-21.12.05, יום רביעי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד