שונות - זה אנחנו!
12/01/2006
 
 

קבלת השונות בחברה – מפגש הסברה ייחודי ומרגש במיוחד 
  
בעיניים סקרניות, חוקרות ולומדות, התבוננו התלמידים הצעירים בשני האורחים שחיכו להם באולם בקומת הקרקע. צחקוקים וחיוכי מבוכה מלווים בהתלחשויות כל כך צפויות רק העצימו את התחושה כי הפעם המפגש לא יהיה פשוט כתמיד. קהל כה צעיר מול נושא כה מורכב. בחור על כסא גלגלים יחד עם בחור לקוי ראיה מול תלמידי כיתות א'-ב'.
מאז ומעולם האמנתי, כמו רבים משותפיי לעשייה בתחום החינוך, כי הדרך לקבלת השונה בחברה חייבת להתחיל מהגיל הרך. האתגר לפעילות כזו או אחרת מול כיתה צעירה כל כך, אחרי שנים של ניסיון מול נוער בוגר יותר, היה גדול ומרתק עבורי. המצית שהדליק את הבערה בעצמותיי ליוזמה זו היה בני שעלה לכיתה א', לממש גם עבורו חלום – שאבא יגיע לפעילות בכיתה שלו!
 
לא קל לרצות, למקד ובעיקר לעניין למעלה משלושים עולמות קטנים, חשופי גירויים ועמוסי גיבורי-על, חוגי ספורט, לחימה והעשרה רבים כל כך, רבים מדי, לעיתים. לא פשוט לשמור על רמת ריכוז מקסימלית, שמימלא אינה עולה על עשר דקות בגילאים אלו. 
עקב חוסר הניסיון שלי עם גיל צעיר זה, פניתי לחברי, יואב קריים, שנענה בשמחה להצטרף למפגש. 
החבורה הצעירה התיישבה מולנו. חלקם מצביעים עלי, מזהים אותי כאביו של חברם לכיתה. ניצלתי עובדה זו להציג את מוגבלות ראייתי והנושא הכללי בדרך חברית וחופשייה: "מי יכול לנחש למה אנחנו נפגשים פה למטה ולא למעלה בכיתה שלכם?" – פתחתי בשאלה ראשונה. אחרי היסוסים וניסיונות, כמו פטריות אחרי גשם ראשון, התרוממו אצבעות קטנות לאוויר והתשובות החלו לזרום: "כי אין בבית ספר שלנו מעלית", "יואב לא יכול לעלות אלינו" ועוד ועוד. התלמידים קלטו את העובדות העגומות: סקר נגישות שנערך לפני כשנה, קבע חד משמעית כי כמעט כל מוסדות החינוך במדינת ישראל אינם נגישים לאנשים עם מוגבלויות פיזיות. המסר נקלט והמשכנו לספר ולהסביר את משמעות השונות, באמצעים, דרכים ותרגילים מקוריים ומיוחדים ככל שניתן. העמדתי שלושה תלמידים, שנבחרו אקראית, מול הכיתה שנשאלה מי לדעתם שונה, מיוחד או יוצא דופן מבין השלושה. לאחר התשובות הרבות שאלתי מה המשותף לכולם. "כולם/כולנו שונים ומיוחדים, אך שווים", הסכמנו כולם.
 
תלמיד, שלו שכנים עם מוגבלויות שונות, התבקש להקריא סיפור: "יש לי חבר והוא אחר". התלמידים קשובים, רציניים מתמיד. גדי הקטן מזהה ילד חדש בגינת השעשועים ומציע לו להיות חבר שלו. הילד הזר אינו עונה, אינו מגיב כלל. גדי מנסה שוב והזר שותק. לאחר שאימו של הילד קוראת: "דורון, צריך לחזור הביתה!", רץ אליה גדי ושואל: "למה דורון לא עונה לי? הוא לא רוצה להיות חבר שלי?". האם מסבירה לגדי כי דורון אינו ילד רגיל, דורון ילד אוטיסט ולכן מתקשה לדבר עם הסביבה. "לא קל להיות חבר של ילד אוטיסט" – ממשיכה האם להסביר וגדי הסקרן לא מוותר. הוא מבקר בביתו של דורון, שם הוא מוצא בחדרו שורות ארוכות ומסודרות של צעצועים רבים. הוא לומד להכיר, לשחק ולאהוב את דורון. 
הבעות פני הילדים והקולות שנשמעו באוויר העידו כי התלמידים הזדהו עם גדי. המשכנו להתחבר לעולם המושגים והרגשות של החבורה הצעירה. "שהייתי תינוק, אמא שלי הייתה מושיבה אותי בארגז החול בגן הציבורי ותוך רגע הבחינה כי כל האמהות הזדרזו להרחיק את ילדיהם ממני" – שיתף יואב את הילדים. תגובות תדהמה וצער נשמעו ברקע. "הייתי רוצה להיות חבר של ילד כמוך" – הכריז לפתע, ללא התראה מוקדמת, אחד הקטנים ומייד הגיעו השיתופים המרגשים לא פחות. 
"דודה שלי נכה ברגליים" – סיפר ילדון אדמוני, "שכן שלנו עיוור" – הוסיף אחר, "אבא שלי נפצע פעם בתאונת דרכים ומאז הוא צולע" – שיתפה בהירת שיער, עירנית במיוחד, "בגן שהייתי פעם הייתה ילדה חרשת שנורא אהבתי אותה" – המשיכה הקטנה. עוצמת וכמות השיתופים והחוויות ששיתפו אותנו התלמידים היו מפתיעים. החיבורים וההקשרים שידעו הקטנים הללו לעשות עם נושאים כה כבדים שכאלו עלו על כל דמיון. "ישנם ילדים רבים כמוכם שרואים תוכניות בטלוויזיה כמו למשל "השמינייה", אבל לא יכולים לשמוע אותה – סיפרנו להם – לא מגיע לילדים האלו להבין גם כמוכם?" – שאלנו. ההסכמה והפתרונות לא איחרו לבוא. סיפרתי לתלמידים על קשיי הנגישות של אדם לקוי ראייה ועיוור ועל אפשרויות הסיוע הטכנולוגי בקריאה, עבודה מול מחשב וניהול חיים רגילים. סיפרתי על המצאות חדשות וישנות והתמודדות מול מציאות חיים. השאלות והסיפורים נמשכו ונמשכו. 
 
מנגינת הצלצול ברקע הזכירה כי עלינו להפסיק את המפגש. אך כולנו הבנו כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. אחרי דברי סיכום קצרים ומבול השאלות שבא בעקבותיו, היה ברור כי את המנגינה הזאת חייבים להמשיך. נכונות התלמידים העידה כי חייבים להמשיך לשיר. שיר שיוביל את כולנו לחברה פתוחה ומקבלת. המשובים וההדים שנחתו ברגע, הוכיחו כי יש להשקות את השתילים הקטנים הללו, בעודם צעירים ורכים, סקרנים ללמידה. להגיע לכל מקום, לספר ולשתף, לשמוע ולהקשיב, לייעץ ולכוון, לעודד ולפתח את הדור הרך הזה שצמא לידע ומידע, לסייע ולתרום – לאחוז בשתי ידיים בערך הכל כך חשוב הזה, קבלת השונה בחברה, כערך חברתי מוביל ומרכזי!

 

אהבתם? נשמח לראות את תגובותיכם לכתבה...

הדפסהוסף תגובה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. שירה (12/10/2016 21:22:28)
עבור לתוכן העמוד