חברה מוגבלת
12/05/2010
 
 

מאת: אורלי וילנאי

היא ממתינה לי בתחנת הרכבת, כמו תמיד הגיעה לפני הזמן. היא חמושה בניירת, והכל מסודר וצח ממש כמו השמלה הבהירה שהיא לובשת, לא תמצאו בה קמט אחד.

כזאת היא אסתר נוי. תמיד עושה את הדברים עד הסוף, תמיד תהיה ממוקדת במטרה. זאת רק המטרה שדואגת כל הזמן להתרחק ממנה. זה 11 שנים שאסתר יורה לכל כיוון את מעלותיה, זה 11 שנים שאיש איננו מוכן לקבל אותה לעבודה.

יש לה שני תארים, האחד בחינוך, השני בלשון עברית, ובנוסף גם תעודת הוראה. היא דעתנית ומנומקת, צינית ושנונה; בת 38, רווקה ירושלמית אנרגטית, שמוכנה לעבוד מסביב לשעון. נשמע טוב, נכון? אז למה היא מוצאת את עצמה תמיד מול עוד דלת שנטרקת בפניה?

אולי כי בני אדם מקדשים כל כך את הקנקן שהם כבר לא עוצרים להסתכל במה שיש בו. אסתר לוקה בסי.פי - שיתוק מוחין. מחסור בחמצן בעת לידתה פגע בראייתה ובמוטוריקה שלה. יכולת הראייה שלה היא 60% משל אדם רגיל, היד קצת מקופלת והיא גוררת רגל.

במשך כל השנים נלחמה כדי להתגבר על מגבלותיה. היא למדה בבית ספר רגיל, תמיד היתה מוקפת בחברות. כשסיימה את שני התארים באוניברסיטת בר אילן והבינה שאף אחד לא רוצה להעסיק אותה, התחילה להתנדב. לכן קורות החיים שלה מלאים בעיסוקים אטרקטיביים, שאת כולם ביצעה בלי שכר ורק כדי לצבור ניסיון ורזומה. ובכל זאת, אין עדיין מי שמעוניין בכישוריה ומיומנותה.

"11 שנים שתקתי", היא אומרת בנחרצות, "עכשיו אני חייבת לדבר". נוי מספרת איך בכל פעם שהגיעה לראיון עבודה, פתאום "לא היה תקן". איך ברגע שמבינים שהיא כבדת ראייה הטלפון נטרק. "המעסיק לא רואה את המעלות שלי, הוא רואה רק עיניים מתגלגלות ויד עקומה. אבל זה לא ככה. אני רואה יותר טוב מכפי שאני נראית".

נוי פנתה לשירות לעיוור במשרד הרווחה. בדיוק בשביל מקרים כמוה יושב שם פקיד השמה, שתפקידו לתווך בינה לבין מעסיקים, שהמוגבלות שלהם היא חוסר יכולת להתמודד עם מוגבלות. "אבל הפקיד עובד ואני לא". היא אומרת, "וגם הוא קורא כמוני". והיא מדגימה איך היא מקרבת נייר לפנים כדי לקרוא.

נוי מגיעה לפגישה שלנו טעונה בתחושה של עלבון וזעם כנגד השירות לעיוור. לפני חצי שנה הופנתה על ידם ל"אלווין ישראל", מפעל מוגן לאנשים עם פיגור שכלי ומוגבלויות קשות. "סיפרו לי שאני מתויגת בשירות לעיוור כסובלת מפיגור. למה? כי יש לי שתי מוגבלויות וקשה לי למצוא עבודה?" עכשיו היא עוברת תקופת הכשרה מטעם "אלווין" לצד אנשים עם פיגור שכלי. על התקופה הזאת, אגב, היא לא מקבלת תשלום.

היא חיה מקצבאות הנכות, בסך 3,500 שקל, וממלאת מטלות משרדיות פשוטות מאוד. שום דבר שידגדג את יכולותיה. ביוני תסתיים תקופת ההכשרה. "גם אם יקבלו אותי באמת לעבודה במסגרת ההכשרה של ?אלווין' זה יהיה בשכר של 12 שקלים לשעה. בשלב מאוחר יותר יבוא בוחן של התמ"ת ויחליט אם מגיע לי יותר או פחות". אלה התנאים בעבודות יזומות לאנשים עם מוגבלויות.

"מה החלום שלך?" אני שואלת. "להיות רכזת מתנדבים, אני יכולה לעשות את זה, או לעבוד בחינוך מיוחד, לסייע לילד בשילוב בגן או בבית הספר. החלום הוא לעבוד בחינוך. לי עד סוף התיכון נתנו הזדמנות, נוכחות שלי עם ילד מוגבל תיתן לו את התחושה שאם אני יכולה גם הוא יכול, זה בא מהמקום הזה".

נוי כבר פנתה לכולם, אפילו לשר הרווחה יצחק הרצוג. הוא סידר לה מיד עבודה במרכז "כל יכול" - להשמת נכים בעבודה. "נסעתי כל יום שלוש שעות וחצי מפסגת זאב לראשון לציון, בשלושה אוטובוסים לכל כיוון, כדי לעבוד במענה טלפוני ללקוחות של פלאפון. השכר היה הגון, מינימום וקצת. שמונה חודשים החזקתי מעמד. הייתי קמה בארבע וחצי בבוקר כדי להגיע בתשע למשמרת וחוזרת בלילה. במוקד הטלפוני הכל עבד מצוין - כשלא רואים אותי זה בסדר. אבל פיסית נשברתי מתלאות הדרך. כל מה שאני מבקשת הוא לפרנס את עצמי בכבוד. בלי להתחנן ובלי להפלות. והגיע הזמן שתבינו שאני לא פחות טובה מכם".

תגובת משרד הרווחה: "נוי עברה אבחון תעסוקתי וועדות שיקום והופנתה למספר מקומות עבודה בשוק הפתוח. בהסכמתה הוחלט על הפניה לתעסוקה נתמכת בשל קשייה להשתלב בשוק העבודה. היא הופנתה לעמותת אלווין, המטפלת בתעסוקה נתמכת לנכים, עיוורים ואוכלוסייה עם פיגור. במידה שלא תימצא לה השמה מתאימה השירות לעיוור מוכן להציע לה להשתלב באמצעות זכיין אחר.

באדיבות: אורלי וילנאי, הארץ Online

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד