אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

מאת: קובי כהן

לאלו שפוגשים בי ברחוב קשה להבחין בנכותי. זוג מכנסיים ארוכים מכסים את רגלי הקטועה, ואני מהלך בחסד אלוהים ובעזרתה של הטכנולוגיה. ברחוב אני מרגיש כמעט כמו כולם, הבעיה מתחילה בים. המכשלה הראשונה והפשוטה מבין הבעיות שאני פוגש בדרכי לחוף היא החנייה.
  
כשאני מגיע עם רכבי (רכב נכים) לחוף רחצה, לא מאפשרים לי להיכנס לחנייה הסמוכה לחוף הים. ברוב המקומות החנייה הזו סגורה בשער כבד, ורק לנכים בעלי תו נכה כחול מאפשרים לעבור. לקטועי רגלים כמוני שמהלכים על "רגליהם" נותנת המדינה תו הנכה עם סמל משולש, אך הוא לא מספיק כדי לקבל את האישור לעבור בשער. עבור נכים בעלי תו משולש ייחדו וסימנו מקומות חנייה בחנייה הרגילה, זו שמשמשת את כולם. החנייה הזאת נמצאת בדרך כלל במרחק רב מהחוף עצמו, ולי לפחות, קשה מאוד ללכת ממנה עד חופו של ים. 
 
אבל זו הקטנה שבבעיותיי בבואי להשתכשך במימי הים. מתברר שהמדינה מסווגת את קטועי הגפיים לפי מקור וסיבת הקטיעה. בעוד שלקבוצות אחרות של נכים, שעיני לא צרה בהם, יש מימון מלא לתותבת מיוחדת לרחצה בים, אני כנכה כללי אינני זכאי לסבסוד.
 
התותבות שמותאמות למים יקרות מאוד, ובמידה ואני מעוניין בכזו, אני אמור לרכוש אותה מכספי.
המדינה יצרה "סקטורים" בקבוצת הנכים קטועי הגפיים ויצרה עבורי מכשלה נוספת, עיקרית, שמונעת ממני את הרחצה בים.
 

התותבת הרגילה שלי לא מותאמות לרחצה ובמגע עם מים היא חדלה מלתפקד. מאחר ואין באפשרותי הפיננסית לרכוש תותבת רחצה, נראה שהמדינה מצפה ממני שאגיע לחופו של ים, אשיל את התותבת ואזחל לתוך הים כמו תינוק. את התענוג הזה אני לא מוכן לספק לקהל הנופשים בים, לכן עבורי ועבור רבים כמותי, חופי הרחצה סגורים.