אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

נכים אבל לא אטומים: יכולים לייצג את עצמנו באו"ם

מאת קובי כהן

בתירוץ של בעיות תקציב הוחלט שלדיונים בוועדה הבינלאומית באו"ם לאנשים עם מוגבלויות, לא יישלח אף נציג מטעם ארגוני הנכים. החלטה זו מחזקת את התחושה כי פטרונות היא המילה המנחה את ההתייחסות לנכים בישראל 2006

כאנקדוטה רועמת לדמויות הדהויות של פליטי השואה, המדינה המתהווה בחרה לחנך את דור הראשונים על הנורמה והדימוי של "הצבר" המחוספס והקשוח: מימי קום המדינה התחנכו דורות על דורות של ישראלים צעירים לסגוד לדמויות חזקות, כוחניות, עמומות ומחוספסות של עובדי אדמה שזופים המפריחים את השממה, דמויות  של גיבורי מלחמות ודמויות ספורטיביות כסמל לכוחניות. הערצת גיבורים, הלל לשחקנים והתפעמות מהכרזות כוחניות כמו: "אנחנו על המפה", התחבבו על האומה השבה לציון. אלילות וסגידה היוו את הסמל להתחדשות הדור ולחוסנו. ערך הבריאות השופעת אומץ כערך עליון במדינה היהודית החדשה.

כפועל יוצא, במפגש עם בעל מגבלה, נכה, המתגלגל לאיטו בכסא גלגלים, מדדה על קביו או סתם מתנדנד מצד לצד, נבחרה השפלת מבט או לחילופין "המבט הרחום" ומיד אחריו גילוי החמלה ובהיחבא הלחישה לעומת בעל המגבלה של הביטוי האומלל  "מסכן".  מוטעים מהמראה חונכנו לייחס למגבלה הגופנית גם רפיון מחשבתי: שנים של חינוך לקוי המירו את הצורך בעזרה גופנית, באמונה שמוגבלות זקוקה לפטרונות, לאפוטרופסות, לקביעה שהבריאים והחסונים מבינים טוב יותר מאחרים לליבם ולצורכיהם של בעלי המגבלה.

מפעם לפעם נרעשים ומופתעים אתם, כן אתם, נדהמים לגלות שבעלי מגבלה מסוגלים ליותר, "שמועות" רחוקות לימדו אתכם על קיומם של עילויים מחודדי מחשבה כמו פרופ’ סטיבן הוקינגס ואחרים אבל, הדעה הרווחת הכתה בכם שורשים עמוקים, הרי אתם "הבריאים" יודעים טוב מאחרים מה נחוץ לנו לאותם "אומללים מסכנים".

בילדותי כמו של אחיי בעלי המגבלה, גם אני ספגתי את אותו מבט רחום, את העלבון מהדימוי המוטעה. בבגרותי למדתי לא להבליג, ללחום בחירוף נפש בחוסר ההבנה.  להיאבק ולעקור משורש את האימפוטנציה וצרות המחשבה.

התבגרתי, חלפו מאז כמעט שני עשורים ומחצה, חשבתי שהקדמה, הפתיחות וההכרה שבאה עם השנים ו"חוק שוויון לבעלי מגבלה" לימדו, שינו ועקרו משורש דעות קדומות והלכי מחשבה פסולים. היום, בסטירת לחי מצלצלת ובעלבון צורב, הבנתי שעולם כמנהגו נוהג, המלחמה נמשכת. המלחמה על הזכות לחיות בזכות ולא בחסד ובצידה הזכות להביע דעה ולהשפיע וככל שאר בני האדם, זכות של שווה בין שווים, זכות שנדרסה השבוע ברגל דורסנית צורמת.

בחודש הבא תצא משלחת ישראלית לאו"ם לדיונים באמנה הבינלאומית של אנשים עם מוגבלויות. בתואנה של חוסר תקציב לא יצא מטעם המשלחת אף נכה ישראלי ובעלי המוגבלויות בישראל ייוצגו על ידי פקידים ממשרדי החוץ ומשרד המשפטים. 

שוב מתגלה אטימות המדינה: הייתכן שהדעה עדיין לא הובנה ולא התקבלה, שהבורות וחוסר ההבנה עדיין מושרשים? האם לא הגיע הזמן שאדם מוגבל ולא שום פטרון אחר, הוא ולא אחר ראוי שיביע דעתו וייצג את בעלי המגבלה בנושא שענינו כולו זכויות בעלי מגבלה? הלא למדתם שם במסדרונות השלטון כלום מאז ועד היום? תתביישו על העלבון הצורם, עלבונכם אתם!