אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

החטא הקדמון בנושא הנכים הכלליים התחיל אי שם בשנות הקמת המדינה. המחוקק שחוקק את חוק הביטוח הלאומי ראה את הקצבאות בעיני רוחו כקצבאות סוציאליות נטו. לתוך מסגרת ה"פוליסה הקולקטיבית" לא יצק בפרק הנכים הכלליים (פרק ט') שום מנגנון המבטיח פיצוי על אובדן הכנסה עתידית. שלא כמו בנכות הנגרמת כתוצאה מתאונת עבודה, בה התובע מפוצה על אובדן הכנסה עתידית, בפרק הנכות הכללית הגישה וראיית נושא הנכות שונה לגמרי.

על מנת לספק לאלו שאיבדו את כושר עבודתם מקור קיום, קבע המחוקק עבורו קצבה, מעין סעד קיומי בגובה של 25 אחוז "מסכום בסיסי". מתוקף אותה קביעה מצא המחוקק לנכון להגביל את הנכה שעדיין נותר בידו כושר עבודה חלקי כלשהו במגבלת השתכרות ברמת שכר מינימאלית, אבסורדית (לרוב בסביבות 1900 ₪), ומעבר לה נכה הרוצה לצאת ולנסות להשתלב בעבודה מופסקת קצבתו.

במקרים רבים הנכה צובר אחריו שנים רבות של תשלום דמי ביטוח לאומי, ללא שאלו יפצו אותו על אובדן ההכנסה העתידית במקרה של נכות שנגרמה לו שלא מתאונת עבודה אלא מתוך מחלה או פגעי הגורל.

הפסד ההשתכרות העתידית במקרה של נכות פתאומית, כשזו באה במהלך חיינו ויכולה לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו ובכל רגע נתון, כחוליה בשרשרת הנשברת, גוזרת על הנכה ועל בני משפחתו אומללות, תוצאת חוסר מזלו והגדרת הקצבה.

הקצבאות לא מעניקות פיצוי אובדן הכנסה עתידית ממשי גם לילדינו וכך מי שנולדו לו ילדיו לנכות, נגזרו עליהם חיי עוני ומחסורו עליו האחריות האישית לרווחתם לכל חייו. הגם שחלקנו לא מסוגלים לכך, כך הם פני הדברים.  

קצת על חקיקה ומדיניות ממשלתית.

הזכאות לכיסוי הסוציאלי  נקבעה בחוק הביטוח הלאומי, כמוה גם הוגדרו בפרק ט' הסעדים. אלא מה "הסכום הקובע" ממנו נגזרים סכומי הקצבאות לקוח מתוך הגדרות מדיניות "מדינת הרווחה", ואלו  ניתנות לשיקול מלא של הממשלה, זו שמתחלפת מעת לעת.  

שינויי השלטון ושינויי תפיסת העולם שחלו במדינה בשנים שחלפו מאז הקמתה, הביאו למדיניות שבסיסה הקטנת החבות הלאומית, והקצבאות שאמורות היו לספק לנכים חיים בכבוד הפכו לנטל, ל"הוצאה תקציבית" שהמדינה לא ראתה עצמה מחוייבת להן.

ההתעללות בקצבאות קשה, בוטלה הצמדת הקצבאות לשכר עבודה והועברה למדד (שחיקה של 10% לערך), הוקפאו הקצבאות לגמרי לתקופה של 5 שנים (עד ינואר 2006) (שחיקה נוספת של 5% לערך), ובקרוב על פי המסתמן שוב יוקפאו הקצבאות לתקופה ארוכה ומכוח חוק ההסדרים המושמץ.

לא מוזר שהממשלה מתייחסת לקצבאות הנכות הכללית כ"נטל" וגוזרת מתוך מחשבה על מדיניות "מדינת הרווחה" שלה את "הסכום הקובע" לשבט. הקצבאות שבמקורן הן כספים שנאספו מתשלום דמי ביטוח לאומי של כולנו, כבר מזמן שינו את מקור מימונן.   כבר נחשפה ובראש גלי  על ידי מנכ"ל המוסד, ד"ר יגאל בן שלום, המציאות האמיתית, עת נשא דברים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות במהלך הדיווח השנתי של הביטוח הלאומי.

בחרתי להוציא מדבריו ועל פי השקפתי וראייתי את המדיניות כפי שזו מצטיירת בעיניי. הממשלה קבעה כיעד להוריד מהציבור את נטל התשלומים לביטוח הלאומי, וכך במסגרת חקיקה ממשלתית, הורדו דמי הביטוח הלאומי בצורה משמעותית מ- 15% לפני עשרים שנה לפחות מ- 5% היום. הממשלה אמנם משפה חלקית את הביטוח הלאומי על אובדן ההכנסה (בשיעור של 3.1% ), אולם השיפוי הוא מקור כל הצרות.

ראשית השיפוי חלקי. הביטוח הלאומי לצורך שמירה על מסגרת תקציבית וספיגת הגזרה, נאלץ לבצע מהלכים על מנת להקטין עד למינימום את הקצבאות המשולמות.   משמעות ישירה של מהלך זה היא התעמרות בציבור הנכים. הביטוח הלאומי מעכב זכאות (זמן ההמתנה לוועדות קביעה עלה משמעותית), מקטין את אחוזי הקביעה ודוחה תביעות נכים (אחוז הערעורים עלה משמעותית).     

שנית, הממשלה בקיצוץ הכנסות המוסד יצרה תלות מלאכותית בכספי האוצר -תשלומי העברה. מדובר בעלייה של 18% אחוז (8.82 מיליארד שקל) בכספי ההעברה משנת 1985.

בחישוב גס  מעבירה הממשלה 1.06 מיליארד שקל מתוך 5.90 מיליארד שקל קצבאות הנכות. סכום נכבד זה יצר תלות בלתי נסבלת של קצבאות הנכות בתקציב המדינה.

ברור מדוע הממשלה מעדיפה למזער את "הסכום הקובע" ולפגוע בו דרך הקפאת ההצמדה וביטול ההצמדה לשכר עבודה.

מהן הברירות שנותרת בידי מי שנפגע ונותר נכה או שנולד לנכות?

נכים קלים עד בינוניים יוצאים לעבודה מלאה בשכר מלא תוך ויתור על הקצבה, ויתור על זכות נצברת שלהם או של הוריהם, ונאלצים להתמודד עם אובדן הכנסה שנגרם מנכותם. אותם נכים אינם מסוגלים להשלים את היריעה הסוציאלית שלהם כתוצאה מהיעדר רצון לכיסוי ביטוחי משלים של חברות הביטוח הפרטיות המסרבות לבטח אותם, ומתמודדים עם קושי אדיר לשוב ולהשתלב מחדש במעגל הקצבאות עת מוחמר מצבם.   

הנכים הבינוניים עד קשים, אלו המסוגלים להפיק מעצמם עבודה ולו חלקית, נאלצים מתוך חשש לאבד את קצבתם, זו שמעניקה להם ביטחון סוציאלי, להסתפק בשכר עבודה נמוך, כזה שלא מבטל קצבתם. כך הם עוצרים את זכותם האלמנטרית לזכות בקידום, להשתלב בתפקידים בכירים יותר, ומונעים מעצמם הטבות ותוספות המגיעות להם מתוקף הסכמי שכר קיבוציים ואחרים. לעיתים האבסורד כה חריף שנכים פונים מיוזמתם למעבידם בדרישה לקצץ במכוון בשכרם כדי לא לפגוע בסך כל הכנסתם והגנתם ומראש, ומקטינים את איכות חייהם באומללות מבישה! 

לטובת מי שעובד במדינה - זכותו לחיי כבוד ולאי ניצול בהגנה על ידי חוק שכר המינימום,זה שאין נמוך ממנו, על מנת להבטיח קיומו ואי ניצולו. לעומתו, מי שנפגע או שנולד לנכות, נאלץ להתמודד עם דילמה קשה.

מתוך "מחשבה עמוקה" לעודד תעסוקה ולהוציא כמה שיותר נכים מתוך מסגרת הקצבאות, ומבלי להשקיע בזה אגורה,  חוקקה המדינה תיקון לחוק שכר המינימום וממנו נגזרו תקנות שהופעלו על ידי משרד התמ"ת  ב- 1.11.06. בתיקון נקבע שמעסיקים יורשו על פי חוק, לשלם בין מחצית עד שליש משכר המינימום לנכים המוגבלים ביכולתם הפיסית, הנפשית או השכלית.  ברוב חוצפה נקבע כי ההוראה נכונה לכל נכה שחפץ בעבודה, שיוכל מעתה לפנות בתיאום המעביד  ולבקש "מבחן תפוקה" על מנת להעריך יכולתו, ותוצאות המבחן יקבעו את ההגנה בשכר.אכן פתרון מבריק. נכים שלא מאפשרים להם קיום ולא בידם להעלות פת לחם על שולחנם ויפנו לקבל עבודה, כל עבודה, יאלצו כעת להסתפק בפחות.

היתר, אלו שלא בידם להפיק עבודה, נדחקים לתחתית שאינה מכבדת אדם. קצבתם שנשחקה הועמדה בין 1900 - 2200 ש"ח וגם התוספת שניתנה "מתוך רחמים" המשולמת לחלקם בעבור בני ביתם (12.5% תוספת לבת זוג שמשתכרת מתחת לגובה קצבתם ו/או  10% בעבור ילד המשולמת מקסימום עד שני ילדים) אינה משפרת מצבם כלל ועיקר. לברי המזל שביניהם זכות סוציאלית ביטוחית פרטית המבטלת לעיתים לגמרי את הקצבה  ומסירה מהם את הגנת המדינה בעבורה שלמו במיטב כספם. חסרי המזל נאלצים להיפרד מחסכנותם למימון צרכיהם עד למצב אומללות מביש. גרוע מכל מצבם של אלו שנולדו לנכותם והפכו לנטל למשפחתם לכל חייהם, ובהגיעם לגיל מבוגר הופכים לנטל על מערכות הסיעוד.     

סוף דבר

המדיניות החברתית של ממשלת ישראל פורצת גבולות. בעוד שבקופת האוצר הצטבר עודף גבייה של 2 מיליארד שקלים חדשים המיועד לנושאים חברתיים. ממשיכים שם בתוכנית המקורית, תעסוקה היא מטרה טובה שכל אחד ואחד מהנכים מברך ומייחל לה. לעומתה הדרך לעודד תעסוקה ולפתור את נושאי מצוקת הנכים במדינה בה מצב תעסוקת הנכים שואף לאפס, מעוות לגמרי. בושה לנו שכך תמונת המצב במדינתנו!