לא על הרוח לבדו / ג'ני כי טוב
15/01/2008
 
 

מצבנו לא רע, בהתחשב בעובדה שבספרטה נהגו להשאיר את הנכים בראש ההר.

לא, איננו ברברים, חס וחלילה.

איננו שולחים את הנכים למחנות השמדה, כמו בתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית.
אך מצבם בחברתנו עגום, לא רק מהסיבה המובנת מאליה ש"טוב להיות צעיר, בריא ועשיר" מאשר להפך, אלא מפני שהיחס אל הנכים משקף כל חוסר בהירות בערכים והפרזה בסיסמאות של כל משטר.

כוח ההישרדות הנפשי של הנכים ראוי להערצה, בייחוד לאור מדיניות חברתנו ביחס אליהם. לא מדיניות מודעת, חס וחלילה, אלא "סתם" הערמת קשיים, היעדר רגישות ובלבול מערכות שנובע מהיעדר מדיניות אחידה ברורה ועקבית.

מה לנו כי נלין: הרי מדיניות עקבית נעדרת גם בתחומי הביטחון והחינוך לא כל שכן ביחס לנכים.

ועדיין, אני טוענת שההתייחסות לנכים היא מבחן הלקמוס בו נבחנת חברה: חברה שאינה מפגינה יחס של כבוד לפרטים החלשים בה, חסרה חוסן ועמוד שדרה גם בעניינים אחרים.

המדיניות הנהוגה היום כלפי הנכים, הן בקרב הגופים הממסדיים המטפלים בענייניהם והן בקרב החברה הסובבת, נעה בין שני סוגי תפיסה הסותרים זה את זה:

מצד אחד, אנו עדיין שואפים להיות מדינת רווחה ולספק את צרכי הנכים החומריים. "עדיין" מפני שתפיסה זו נובעת מהסיסמה המרקסיסטית התמימה שהכריזה "לכל אחד על פי צרכיו" ומהווה שארית של העידן בו המדינה ניסתה להתוות את דרכה לאור ערכי תנועת העבודה.
לא נפקד כאן גם מקומו של הלב היהודי הרחום ומסורת גמילות החסדים שתורגלה בעם היהודי במשך אלפי שנים עד שהגיעה לכלל אמנות (מסורת שהוכיחה עצמה גם כשהתערבות הרשויות כשלה, כמו במקרה מלחמת לבנון השנייה).
שביתות הנכים הגדולות בשנת 2000 הצליחו אמנם להוציא – חלקית - את הנכים מן הבור הכלכלי העמוק בו היו אז, אך עדיין סכום כל הקצבאות שאדם עם מוגבלות פיסית קשה יכול לקבל מן המוסד לביטוח לאומי וממשרד הרווחה אינו מספיק לממן את צרכיו הבסיסיים (אוכל, דירה, חשבונות, נסיעות) ולשלם לאדם שיטפל בו.

מצד שני, גם תפיסה 'אמריקאית' יותר לרווחת הנכה, המצפה ממנו להשתכר למחייתו-הוא בכוחותיו הדלים נתקלת במכשולים מיידיים.
שני המכשולים הברורים הם נגישות (לא רק נגישות פיסית כגון חניות נכים, אלא גם חושית כגון מעליות עם כריזה לעיוורים ותרגום לשפת סימנים לכבדי השמיעה) ומגבלות שנובעות מדעות קדומות, הן של המעסיקים הפוטנציאליים והן של הנכים עצמם: אלה, הרי, מהווים תוצר של החברה בה גדלו. גם הם אינם תופסים עצמם כבעלי יכולת השתכרות, ונדרש תהליך עמוק לשינוי תפיסה. ובצדו, מקומות עבודה פוטנציאליים.

למעשה, אנחנו, כחברה, מבצעים היום מעין "שפגאט" בין שתי התפישות, ולא מצליחים ליישם אף אחת מהן בשלמותה, תנוחה אשר, ככל הידוע לי, לא רק שאינה מומלצת לנכים אלא אף מעמידה אותם בסכנה.

אכן, בה בהינתן מצב הנכים הנוכחי, הם נאלצים לסמוך רק על חוסנם הנפשי.

כתוצאה, מצב הנכים החומרי, ויחד עמו הנפשי, בעייתי.

המשפט "רק בגלל הרוח" מתקיים כאן מילולית, כי אין לנכים משאבים אחרים להיאחז בהם.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד