כשהמוזות שותקות.../ ג'ני כי-טוב
17/07/2006
 
 

 כבר כמה ימים איני מצליחה לסיים לכתוב את הרשימה שהיה בכוונתי לכתוב. 
 כבר כמה ימים אני תוהה אם באקלים הפוליטי-חברתי שנוצר בארץ לאחרונה יש לציבור עניין בבעיותיהם וחייהם של הנכים.
 
ובכן, מסתבר שאלה, מצדם, מפתיעים ואינם מבריאים ברעם התותחים. יתירה מכך, הם ממשיכים בנוכחותם המטרידה ואפילו דורשים תשומת לב!
 
למשל, הבעיה העיקרית שעומדת כרגע על הפרק בעניין הנכים: נגישות מקלטים. למרבה הצער, אין זו סוגייה שמעניינת רק את פיקוד העורף ונציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים.
 
'במקרה של אזעקת אמת', העניין המופשט עלול להפוך קונקרטי עד אימה. 
 
כל אותן בעיות נגישות שניתן היה להתחמק מעיסוק בהן עד כה – ריבוי מדרגות בדרך אל המקלט, פתח כניסה צר מדיי, חדר מקלט שהמפתח אליו נמצא 'אצל השכן' שנסע לכמה ימים, מקלטים שהפכו, למרבה הצער למחסנים ומכילים חפצים בלתי נחוצים (המפריעים במעבר), ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין – עלולים להיעשות לפתע אקטואליים מאוד. 

נשאלת, כמובן, שאלת התם, למה לנו כל העניין הזה?
 
למרבה ההפתעה, אענה בפירוט, כי דבריי בעניין נגישות וזכויות נכים יהיו נכונים ואקטואליים לא רק ביום פקודה, אלא גם בימים כתיקונם.
 
ראשית, מפני שכל אותם מכשולים המקשים על נכים מקשים גם על "חוליות חלשות" אחרות. ילדים קטנים, קשישים ונשים הרות יתקשו גם הם במפגש עם תנאי שטח כאלה. מניסיוני, אחרי שהאזור הופך נגיש לנכים, השימוש בו קל יותר לאנשים בריאים. אין צורך להיתלות באילנות אזוטריים כגון תורת הפנג שוואי כדי להוכיח את מה שמעט הגיון בריא ושכל ישר עושים מובן מאליו, אך אם תרצו, גם התרה הסינית העתיקה מעודדת נגישות, בלי לנקוב במונח המודרני שניתן ליכולת לעבור...
 
שנית, אין אני סבורה שברצוננו להפוך לחברה ספרטנית, היינו, חברה בעלת מה שבשפה אקטואלית נקרא  "אג'נדה ביטחונית", חברה שנהגה להשאיר את נכיה וקשישיה בראש ההר. 
 
 אם ברצוננו להיות חברה שוויונית (וביום אופטימי אני מאמינה שאכן, זה המצב), אין מנוס: עלינו לנהוג בהתאם...
 
לבסוף, אני מרשה לעצמי לקוות שהאיום הנוכחי יוסר, רעם התותחים יידום והמוזות תוכלנה לשוב למעמדן המקורי, קרי, להיות מקור השראה.
 
 או אז תגיע שעת החסד של כל מי שנחשב "מטלה" ברעם התותחים. הנכים, הקשישים, הנשים  והילדים יהיו שוב חלק מהחברה.
 
ואולי נשוב לעסוק בענייני נגישות "פרוזאיים"...

  • ג'ני כי-טוב, עורכת לשון ומתרגמת, יושבת בכיסא גלגלים בשל מחלת הטרשת הנפוצה.

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד