תנו לנשום! / ג'ני כי טוב
22/07/2007
 
 
הגדל

הסיפור שהופיע ב-ynet אינו מהסוג שיכול לעורר חילוקי דעות או דיון ציבורי נוקב. ביום ד' האחרון, יצא דודו, חולה בניוון שרירים המרותק לכיסא גלגלים ומונשם באמצעות בלון חמצן, מביתו לטיול קצר. בדרך חזרה, ביקש לעלות על אוטובוס 'דן', שכן כמות החמצן בבלון הייתה קטנה והיה עליו לחזור לביתו במהירות האפשרית. נהג האוטובוס שהגיע סרב לאפשר לו לעלות, שכן , 'אני לא מסיע נכים'.

דומה שיש הסכמה ציבורית רחבה לצדקת טענותיו של דודו.

זכותו של דודו להשתמש ברכב הציבורי מעוגנת בחוק. אולם למרבה הצער, לא תמיד ישנו קשר אוטומטי בין החוקים הפורמליים למציאות, כפי שזו מתבטאת בשטח – כפי שדודו נאלץ ללמוד על בשרו.

תגובתו הרגשית של דודו לדברים ('בכיתי שלשה ימים' סיפר לויי נט) מובנת. מובנת גם האהדה הציבורית הרחבה לצדו בסיפור, כפי שזו התבטאה בטוקבקים לכתבה.

פחות מובן בעיניי הוא הגורם להתנהגותו של אותו נהג. האדם אותו הוריד מרכבו היה, כאמור, מחובר  לבלון חמצן, עובדה שאני מניחה שקצת קשה להסתר. במלים אחרות, הסירוב להעלותו לאוטובוס יכול היה להיות גזר דין מוות.

בעיניי, זכויותיהם של הנכים לא יובטחו באמצעות חוקים פורמליים. אלה יכולים להיות רחבי אופקים ומתקדמים בכל מובן, אך כל עוד קיימים בלבות האנשים מצבורים של דעות קדומות, פחד קמאי מהבלתי מוכר ובורות, לא נוכל לתפוס מקום של כבוד ברשימת המדינות הנאורות.

בזמן ביקורו של סטיבן הוקינג בישראל, הוא הצטלם לקליפ המעודד נגישות.

הוא אומר שם: 'בעוד עשרים שנה, האדם יגיע לכוכבים רחוקים. בינתיים, אני רוצה להגיע לסופרמרקט, לקולנוע ולמקומות נוספים'.

דומה, שהיכולת הזו – לא היכולת הפיזית בהכרח, אלא יכולתה של החברה לאפשר חופש תנועה זה - היא המרכיב ההכרחי להיותנו חברה מוסרית.

 

לטורים נוספים של ג'ני כי טוב

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד