אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

חוויית הצלילה שלי הייתה קצרה, לא מוצלחת ולא מייצגת עבור אחרים. עבורי זו הייתה הצלילה הראשונה והאחרונה. מאז ומתמיד הייתי סקרנית לראות את עולם המים, והסקרנות גברה נוכח הסיפורים של חברים, שתיארו עד כמה המראות יפים והצבעים מרהיבים.

לפני שנים, כשהזדמן לי לנסוע לאילת, החלטנו לצלול. החבורה כללה אותי, את אילן (חברי אז ובעלי כיום), את אחותי הניה וגיסי אילן. שכרנו ציוד, ושילמנו על צלילת היכרות בליווי מדריך צמוד. התלהבנו מהתלבושות, מבלוני החמצן ומהציוד הנלווה. מול המצלמה עשינו פוזות של צוללנים מקצועניים, אך כשהגיעה העת להיכנס למים, תפסתי רגליים קרות, ולא בגלל המים... התחלתי להסס ולחשוש, ורדפה אותי המחשבה שלא יהיה לי מספיק אוויר ושהחמצן הנמצא בבלון שנשאתי על גבי לא יספיק.
 
המדריך, שרגעים ספורים קודם לכן הסביר לנו באמצעות לוח מחיק, דיבור ברור והדגמה של סימנים מוסכמים איך מתנהגים בתוך המים, ראה ששכחתי הכל. מרוב בהלה, התחלתי לשאוף ולנשוף במהירות רבה מדי. לא הצלחתי להישאר רגועה, וחשתי מבועתת כשהייתי בסך הכל בעומק שלושה מטר מתחת לפני הים. ראיתי מים, המון מים. הכל סביבי היה מים - דומם ושקט (כמו השמיעה שלי).
 
איבדתי שליטה, וכל הזמן סימנתי למדריך שאני רוצה לעלות חזרה. אבל דווקא במים, כשאפשר לתקשר מצוין בעזרת סימנים, לא הצלחתי להבהיר את עצמי. שאר בני החבורה שחו כמו דגים, נהנו מכל רגע והצטערו שאינני יכולה לחלוק את הרגשתם.

בניגוד אלי, רבים אחרים צוללים מדי שבוע, ואף מוציאים רישיונות צלילה. אחד מהם הוא קובי חי יעקובי, חבר הקהילה, שיספר בטור זה ובטורים נוספים על עצמו, על צלילה, שמיעה ומה שביניהן.

קובי חי יעקובי:

היי! קוראים לי קובי, ואני כבד שמיעה. נדמה לי, שמאז ומתמיד ניסיתי להתחמק מההגדרה הזאת, להזיז אותה הצידה, להדחיק אותה ולשכוח ממנה. לא בהכרח בגלל שיש לי ממה להתבייש, אלא מכיוון שתמיד האמנתי, שמגבלה איננה סיבה להרגיש מוגבל או לתפקד פחות טוב מהשאר.  

אז מה? זה תמיד ככה? היום אני חושב קצת אחרת. בלימודי התקשורת, שמנו את הדגש על התקשורת כיוצרת תפיסת עולם. האינטראקציה החברתית בין אנשים - אמרו לנו - היא מה שמגדיר את הקשרים ביניהם, אבל גם אותם עצמם. ומה לגבי אנשים בעלי מגבלה תקשורתית? האם ניתן להשוות מגבלה תקשורתית (כמו שמיעה או דיבור) למגבלות או נכויות אחרות?

כשרואים אדם נכה ברחוב, מפנים לו מקום, מתייחסים אליו באופן הולם. משתדלים להקל עליו את החיים, לתת לו את המרחב הנדרש לו, בין אם הוא מרותק לכיסא גלגלים, עיוור או משותק. האם היחס דומה גם לכבדי שמיעה וחרשים?

בסוף השבוע האחרון ירדתי לצלול עם חברים באילת. היינו שלושה צוללנים ברכב עמוס לעייפה בציוד צלילה. מי שלא ראה מימיו צוללן, יופתע לגלות את כמויות הציוד המדהימות שאנחנו נושאים איתנו, החל מחליפות צלילה וכלה בסנפירים, באביזרי נשימה, במסיכות, מצלמות ושלל אמצעים אחרים, שנועדו להקל עלינו את השהות בסביבה התת-מימית העוינת.

שני חברי שומעים היטב. הם ישבו בשני המושבים הקדמיים. אחד מהם נהג, והשני, בשל גובהו יוצא הדופן, לא יכול היה להתקפל לתוך המושב האחורי. מה שהותיר אותי בודד על הספסל האחורי.

אני מתאר לעצמי, שכבדי השמיעה שביניכם יהנהנו לעצמם בקוראם טור זה. אלו שלא – קראו ולמדו! כאשר כבד שמיעה יושב מאחור, הוא לא מסוגל לקרוא את השפתיים שלך, ולכן הוא מנוטרל לחלוטין מהתקשורת עימך!

בתחילת הנסיעה עוד ניסיתי להשתלב בשיחה עם השניים. שאלתי מדי פעם "מה?", וביקשתי מאחד (זה שלא נהג!) להסתובב אלי, כדי שאוכל לקרוא את השפתיים שלו.

אבל הסידור הזה הפך במהירות לטורח עליהם. ראיתי, שאני פשוט מעכב את השיחה. אולי מחוסר רצון ואולי מחוסר ידע, הם החלו לשתף אותי פחות ופחות. כשהסבתי את תשומת לבם לכך שאני לא שומע, הם אמרו שהם מודעים היטב לבעיה, ו… חזרו לדבר ביניהם.

כשהגענו לאילת, פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן לצלילות. מובן, שאחד הדברים הראשונים שעשיתי, עוד בטרם שטיפת הציוד והכנתו לכניסה למעמקים, היה להסיר את מכשירי השמיעה. ושוב – הבעיה חזרה. הם פשוט לא היו מסוגלים להבין, מדוע אדם שמדבר רהוט, מתבטא היטב, משתף פעולה בקלות ומבין במהירות כל דבר, לא מסוגל לתקשר איתם. נכון, הם ראו שהסרתי את מכשירי השמיעה, אבל הם שכחו. או לא הפנימו.

מהר מאוד החלה התקשורת בינינו להסתכם במסרים קצרים דוגמת "אנחנו יורדים למים, אתה בא?". ביניהם, לעומת זאת, התנהלה תקשורת עשירה בהרבה, ולא נותר לי אלא לעמוד מהצד ולהתבונן.

בדרך חזרה, אגב, כבר שלפתי ספר. לא כעסתי עליהם -  אני מבין אותם. יותר מזה, היה ברור לי, שהם לא מבינים אותי. האם אפשר לשנות את זה?
 
אולי יש לכם פתרונות יצירתיים? נשמח אם תוכלו לשתף את קהל הגולשים שלנו לגבי דרכים "טובות" יותר.
 
דוא"ל לתגובות

לאתר סלע של המכון לקידום החירש