"יחס ההלכה אל הנכים" - מפי הרב שלמה אבינר / שקדיה כהן
15/09/2008
 
 
הגדל

המאמר של דר' יורם סבירסקי - יחס ההלכה אל הנכים - עורר את תגובתי ואכן כתבתי אותה.

הביקורת על המאמר היתה ש"התגובה היא מתוך תחושות ולא מתוך מובאות ברורות מצד ההלכה, המאמר הוא לא רציני דיו". המסקנה המתבקשת היתה "אין לך מה לענות"!

הטרדתי את כבוד הרב שלמה אבינר וביקשתי ממנו לענות על השאלות שדר' סבירסקי כתב (ועל כך אני מודה לו במאוד מאוד).

הרב שלמה אבינר, למי שלא מכיר, הוא תמרור בפני הקהילה הדתית לאומית ורבים נוהרים אחריו.

טיעון ראשון: "מי שיש לו מום בפניו או בידיו לא ישא את כפיו...." (שו"ע אורח חיים סימן קכח סעיף ל')

ע"פ דר' סבירסקי אנו מבינים שמדובר על כל עבודת קודש שנמנעת מאדם בעל מום.

שאלתי לרב אבינר: "האם ההלכה שכהן בעל מום שאינו עולה לדוכן אינו מורה על יחס לא נאות לנכים?
תשובת כבוד הרב: "הסיבה היא שאנשים יסתכלו עליו ויסיחו דעתם מהכוונה (שו"ע שם, מב"ב ק"ט), והוא הדין בכל מי שגורם הסחת דעת כגון מי שידיו צבועות (שו"ע שם ל"ב), אבל בימינו כיון שכוהנים משלשלים את טליתותיהם על פניהם ועל ידיהם, גם בעל מום עולה לדוכן" (שו"ע שם ל"א)

טיעון שני: אין לחתום בגט אפי' קרוב ונתרחק... ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות. ויש מחמירין שלא יהיה בעל  מום ..."גם אין לוקחים עד שהוא בעל מום". (שולחן ערוך אבן העזר סימן קל סעיף א')

ע"פ דר' סבירסקי אנו מבינים שבעל מום לא יכול להיות עד בחתונה.

שאלתי לרב אבינר: "האם ההלכה שבעל מום לא יכול להיות עד בחתונה אינה מורה על חוסר כבוד לנכים ולמה לא יוכלו להיות שותפים באירוע?"
תשובת כבוד הרב: "זו חומרה כלשון השולחן ערוך ואין הלכה כך ומעשים בכל יום הם שגם נכים הינם עדים.

טיעון שלישי: ויוצאין בהן בשבת - דתכשיט דידיה הוא, והוא הדין חיגר או חולה שצריך מאד למקל, מותר לצאת בו אפי' חוץ ' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל"... לעירוב... (מג"א שם סקכ"ז)

שאלתי לרב אבינר: " האם יש הקלות בהלכה לעיוורים ולבעלי מומים?"
תשובת כבוד הרב: "הם מחויבים בכל המצוות ושייכים לעם ישראל כמו כולם, מלבד מצוות שאינם יכולים לקיימן שהם פטורים מהן. וכך יש הקלות שונות לרוב: למשל אדם היושב בכסא גלגלים יכול להיות שליח ציבור וכן לעלות לתורה אף על פי שהוא יושב (תחומין ד 455); כהן עם רגל תותבת יכול לעלות לדוכן (שו"ת אגרות משה או"ח ב לב), חיגר שאינו יכול להתהלך בלי מקל-מותר לו לצאת בו בשבת גם איפה שאין עירוב (שמירת שבת כהלכה,יח יג) ועוד הרבה"
לטעמי טענותייך נמצאו כלא מדויקות בלשון המעטה או לא לפי דעת ההלכה.

ועוד במאמר הייתה טענה על כך שהרב קרא לנכים "דבר שלילי"

שאלתי לרב אבינר: "למה לכנות נכים כ"דבר שלילי"?
תשובת כבוד הרב: "ודאי שזה דבר שלילי, הכרוך בצער וכל נכה משתדל כמה שיכול להיחלץ מן הסבל הזה."

אני מאוד מסכימה עם המילים האלה, וכך גם כתבתי בתשובתי.

שאלתי לרב אבינר עוד בעקבות המאמר: "האם מותר לבוא לביה"כ בשבת עם כסא גלגלים ממונע או קלנועית?"
תשובת כבוד הרב: "הדבר מותר אם יש מתקן מיוחד של מפסק גרמא או שעון שבת (הג"ר שלמה זלמן אוירבך,שלחן שלום ח"א ס' שא סק' ג, הג"ר שאול ישראלי, מראה הבזק ח"ב ט' לא-לט)

אני שוב מפנה לדברים שכתבתי שאכן כך קיבלתי וכך אני נוהגת.

אין מניעה לנסוע עם קלנועית לבית הכנסת אם היא מצוידת נכון!

הוסיף הרב וכתב על מעמדם של הנכים בקהילה:

"ודאי אין שום הבדל, ואדם נבחן על פי מעשיו השונים ולא על פי דברים כאלה. וכך נהג עם ישראל בכל הדורות והתייחס בכבוד לנכים. גם במדינת ישראל יש דאגה עצומה של משרד הרווחה במוגבלויות השונות.

כמובן יש באירופה ובאמריקה יותר נגישות לשירותים ציבוריים שונים כגון בנקים וכן לבתי קולנוע.

פה לעתים הנגישות קלה, כגון אוטובוסים עם מדרגה עולה ויורדת.

כמובן עלינו להשתפר הרבה, אך מגיע לנו ציון טוב. אין אטימות. יש השקעה עצומה, אבל משאבי המדינה מוגבלים.

על פי ההלכה חייבים לדאוג לצרכיהם של בעלי המוגבלויות השונות, כדי שיוכלו לחיות חיים תקינים.

זה על פי הכלל ההלכתי בתורה שיש חובה לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו/ ח') ובמובן זה, הנכה הינו בגדר עני, גם אם הוא בעל כסף רב. וכן מנסח זאת הרמב"ם: "לפי מה שיחסר העני, אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות... אם אין לו כלי בית... אם אין לו אשה... ". (הלכות מתנות עניים ז' ג')

את התקציבים לכך יש לקחת מצמצום חיי המותרות, על פי הכלל ההלכתי שמותרותיך אינם קודמים לחיי חברך.

כלומר חייך קודם לחיי חברך, אבל מה שמעבר להכרחי עבורך אינו קודם למה שהוא הכרחי עבור חברך - וכאן אנו דנים במה שהוא חיוני עבורו. הכלל ההלכתי הזה נמצא אצל פוסקים מרובים (בעל התניא, אגרות טז בסוף ס' התניא; ערוך השולחן יו"ד רנא ה; החפץ חיים בסיום ספרו אהבת חסד).

וזה לשון מרן הרב קוק: "מה שנוגע לחיי העני, הוא קודם לכל המותרות של עצמו על פי תורתנו הקדושה" (שו"ת אורח משפט או"ח קפח(ד)). וכאמור עבור הנכה לא מדובר במותרות אלא בצרכים פשוטים כמו לכל אדם, כגון נגישות. וזה לשון הרמב"ם: "מצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו" (מתנות עניים שם)

בהחלט, הרבה יש להשתפר. אין די מודעות בחיים הציבוריים ולעתים יש אף אטימות.

אין תעסוקה מספקת, ובעלי המוגבלויות מתים משעמום וכן אין להם גישה לכל תרבות הפנאי. יש אמנם מפעלים מוגנים עבור מוגבלים אך ברבים מהם יש ניצול מחפיר של תשלום אפסי, פחות משכר המינימום. לעתים יש יותר מצב חמור כלפי מוגבלויות נפשיות שונות, מפגרים ובעלי תסמונת דאון ודומה אשר סופגים יחס של דחייה.

אכן, לא כל בעיה היא בעיה של כסף, ראשית כל צריך יחס של אהבה ואחווה ושלום ורעות וזה יקדם אותנו רבות."

דברי הרב שלמה אבינר

אין מילים להוסיף על הנאמר. כל המוסיף גורע.

מבחינתי לחסות בצילם של מילים כאלה ובזכות ההלכה ניתן לי כוח ואמונה בתורת ישראל ובעם ישראל ותקווה רבה לעתיד.

מי ייתן וכל המתנות הצפונות בנו ימצאו דרכן לעולם.

מי ייתן וכל מחשבותינו החומלות יתבטאו במעשים.

מי ייתן וכל מאמצנו יובילו להצלחה.

מי ייתן וגופנו יבורך בבריאות ונשמתנו בשמחה.

מי ייתן ותיענינה כל תפילותינו. אמן.

 

שנה טובה לכולנו

כתיבה וחתימה טובה

שקדיה כהן

לטורים נוספים של שקדיה 

לטורים נוספים בנושא:

יחס ההלכה לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה / דר' יורם סבירסקי

יחס ההלכה אל הנכים / שקדיה כהן

איך גיליתי את השקפת עולמי ולמדתי לחיות איתה / בועז א.ה.

היהדות כמקל הליכה / שקדיה כהן

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד