חריגים בקהילה
8/01/2011
 
 

מאת: שקדיה כהן

המילה קהילה באה מלשון "קהל", משמע, קבוצת אנשים.

האדם הוא יצור חברתי, השתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם.

מהי קהילה? קבוצת פרטים שיצרו קשרים חברתיים או חלקו את השקפת עולמם, הפועלים בגבולות מסוימים, מקושרים למקום, ויש להם מאפיין רצון או עניין משותפים (ויקופדיה).

אנחנו כאן בכפר (מקום מגורי או בכל מקום אחר) בהחלט מהווים קהילה. יוצא מכך שיש לנו מחויבות אחד כלפי השני, וגם כשהקהילה גודלת ואיננו מכירים את כל התושבים, בכל זאת יש מחויבות כלפי כולם, ישנה התחשבות, יש לנו עניינים משותפים (אינטרסים או דעות) הפריה הדדית והרגשת שותפות.

גם בקבוצה חברתית בחיי היום יום ישנם רגשות מאוד חיוביים. בצורת מגורים כזאת הביטחון האישי עולה על אף הרכילויות והסקרנות, הביקורת והבעת דעה של כל תושב בכל עניין.

אמנם הרגשת הקרבה חודרת לפעמים לד' אמותיו של האדם, בכל זאת בחרנו לגור כאן. כנראה שטוב לנו.

מה קורה כשאחד מאיתנו חריג לחברה? נגיד שאתם רואים מישהו ברחוב שפתאום קופץ על רגל אחת, או מישהו שרוקד עירום באמצע צומת, זה לא מעניין? מבחינה לוגית הייתם צריכה להגיד שהוא דפוק בראש ולא ראוי למבט ואם אתם נמצאים עם מישהו, יכול להיות שאתם גם אומרים בקול: "אויי, זה ממש נורא", אבל אתם ממשיכים לצפות בעניין, מרותקים לדבר המוזר הזה, ועמוק בתוך רוצים שהוא ימשיך בשיגעון. יש עניין באקשן שמוציא אותנו משגרת היום.

מהי חריגות? קו הרצף הוא ארוך מאוד ומורכב מסוגים שונים של חריגויות. אנחנו מכירים חריגות פיזית אותה רואים כלפי חוץ (שיתוקים למיניהם, חוסר יכולת להלך או לעבוד בשתי ידיים), חריגויות רגשיות, נפשיות מחלות נפש) וחריגויות כלכליות (מובטלים, אם או אב חד הורי וכו').

כמדומני שהיחס המסורבל של החברה אל השונה נעוץ בעובדה שהחברה לא רואה בהם אנשים נורמטיביים. אנו יוצאים מנקודת הנחה שהתשובה לשאלה "מהו נורמאלי?" ברורה מאליה. בפועל מתברר כי דווקא ה"חריג" הוא "הנורמאלי" ואילו אנו החריגים. דוגמא לכך היא השאלה למי יש סיכוי סביר יותר להיות מעורב בפרשיות מבישות ובעבירות על החוק, האם לנו "הנורמאליים" או ל"חריגים" לכאורה?

למרות זאת, ולמרות שאותם בעלי מוגבלויות לא עשו רע לאיש, הם עדיין זוכים ברוב המקרים ליחס משפיל, לסלידה ודחייה מצד החברה.

ההחלטה לא לסגור את החריג בבית ולא להעלים את קיומו מעיני הציבור, היא חשובה מאין כמוה. יחד עם זאת, ישנם קהלים אחרים אשר בהם היחס הוא שונה לחלוטין. ישנם ציבורים השומרים את קיומם של ילדים חריגים בדיסקרטיות מוחלטת, וכל זאת מתוך חשש שהדבר יפגע במשפחה ובתדמיתה.

בקהילה קודם כל כל אחד משתתף בעולם המשפחה המתמודדת עם החריגות. ההשתתפות קורית בכל הגילאים, לכל אחד יש מה להגיד. לכן דבר ראשון למתמודדים קבלו בהבנה את השאלות, האמירות וניסיונות העזרה אבל באותה נשימה הדיבר לחברי הקהילה הוא היו רגישים, חישבו לפני שאתם אומרים אם הדבר ראוי להיאמר או לא.

ומה בכוחנו לעשות? ובכן ראשית אם אנו כבר מכנים את אותם אנשים בשם התואר "מיוחדים", לכל הפחות עלינו לתת להם יחס מיוחד. ככל שנדאג להמעיט בקיפוח וניצור סביבת חיים שתאפשר לאותם אנשים לתפקד בצורה מלאה ככל הניתן, כ"שווים בין שווים", כך ייטב. אולם מעל הכול עלינו לזכור כי צורת ההתנהגות שלנו אל חריגים ומוגבלים היא למעשה בבואה של עצמנו.

לבעלי המוגבלויות יש רגשות ותחושות חזקים לא פחות מכל אדם אחר. הם זקוקים לאהבה וחום, ומי שנוהג בהם בצורה אחרת למעשה מזלזל ביציר כפיו של הקב"ה. כשאנשים 'חריגים' משולבים בקהילה זה רק תורם לכולם.

אנו צריכים לשאוף להגיע לרמתם של ה"חזון איש" וגיסו הגר"י קנייבסקי שמסופר עליהם כי כל אימת שהיה נכנס לחדרם ילד מוגבל, הם היו עומדים במקומם. הקב"ה לא הוריד לעולם אנשים "מיוחדים" סתם כך בלי סיבה. הם לא תוצאה של "פאשלה" או "טעות בייצור".

זוהי קריאה לכולנו שנדע להתבונן, לנפץ את הדימוי ותקווה שתחול עלינו תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק "אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם. "הרב אבינר כתב באחד ממאמריו באתר "נגישות ישראל" בתשובה לשאלה על היחס בהלכה לנכים: "ודאי אין שום הבדל, ואדם נבחן על פי מעשיו השונים ולא על פי דברים כאלה. וכך נהג עם ישראל בכל הדורות".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד