יום בחיי / שקדיה כהן
12/07/2007
 
 
הגדל

אין אף אחד בבית.כל אחד בענייניו,ה"קטנים" (בן 19+ ובן 22+) אינם בבית, אחד במכינה הקדם צבאית, ואחד בישיבה. הבת(25) נסעה לעבודתה והבן הגדול (27) עם משפחתו, בביתו, בעלי הלך לעבודה ואני בבית (אני לא עובדת מחוץ לבית). אני - אין לי מה לעשות.

צריך למצוא מה לעשות

נחפש בסביבה

רואים - יש אור מסביב אבל השמש עוד לא קופחת

מרגישים - אפילו טיפ טיפה קריר

שומעים קולות מבחוץ, אנשים נכנסים למכונית וכנראה נוסעים לעבודתם, שומעים גם דיבורים או שירים מהרדיו,

תחושה של רגשות  מציפים אותי

אולי נחשוב על משהו, סתם?

זה קרה בבוקר, החום עוד לא היה בעיצומו, בבית, בסלון, האור נגד היתושים עבד, על השולחן בסלון בלגן, פח האשפה מרוקן מתוכנו ואין בו ניילון, חולצה זרוקה על הכיסא, פתקים כתובים ודואר מאתמול מונחים על השולחן.

פתאום צלצול בפעמון הבית. רגע, מי זה שם? ניגשת לדלת, מציצה בחור המיועד - אף אחד לא שם. מי צלצל? או דמיינתי? אולי זה ידיד? אולי זה אדם רע?

הלב הולם בחוזקה, זיעה ניגרת, חוששת ומקווה. לא יודעת ממה ולמה. פתאום אני מוצאת עצמי על הספה יושבת ושותה כוס קפה של בוקר.

אור של בוקר, ריח של בוקר, של התחלה, של תקווה, של קשיים שאוכל להם ואתחשל, של בעיות שאפתור אותן, של חשיבה, של כוח, של אומץ, של אהבה לסביבה, לאנשים מסביבי, למשפחתי לעצמי.

"ואני תפילתי לך עת רצון..." 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד