מחלה כרונית ומחלה אקוטית / שקדיה כהן
30/12/2007
 
 

ראשית אתפלל אל הקב"ה שנהיה בריאים כולנו. "רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהילתנו אתה והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו....כי אל מלך נאמן ורחמן אתה; ברוך...רופא חולי עמו ישראל"

בכל זאת יש אנשים שחולים מי במחלה אקוטית (חריפה) קשה יותר או פחות ומי במחלה כרונית, גם היא קשה יותר או פחות.

אני רוצה לכתוב על התהליך הנפשי אצל החולים (שגם אני עברתי, או יותר נכון נמצאת בו), ודומני שיש הבדל בין החולים האקוטיים לחולים הכרוניים.

המילים הללו באות מתוכי, מניסיוני, מהקשר הבין-אישי שלי.

בכל מחלה שהיא האדם נהיה פסיבי ואין הוא יכול לתפקד במלוא תפקודו. מי שחולה זמן קצר מאוד בקושי שם לב לאיזושהי בעיה כי מהר מאוד הוא חוזר לתפקד, מי שמחלתו קשה, חריפה, ונמשכת זמן מה, על אף שאינה כרונית, הוא ובני ביתו חשים בקושי ומגיבים אליה.

מחלה אקוטית פורצת בחוזקה, מלווה בכאבים פיזים, יתכן ותגרום לנו לשכב במיטה ולא תאפשר להמשיך בשגרת היום-יום. יש קצרצרות ויש ארוכות בכל אופן הן אינן כרוניות. ממחלות אקוטיות נרפאים כעבור הזמן הדרוש ואף אם נרפאים רק ב-90% עדיין המחלה שחווינו היא אקוטית.

מחלה כרונית נמשכת חודשים ושנים. המחלה "שלי" היא כזאת. וגם אני ומשפחתי וחברי עוברים תהליכים שונים בהתמודדות עם מציאות המחלה. ברוב המחלות הכרוניות יש עדות לקושי שמתווסף בתפקוד. אין טעם לחזור ולשאול מה קרה בדיוק ולמה המחלה התקבעה. התסמינים היום-יומיים אולי פחות כואבים אבל משבשים את הלך החיים וכאמור יתכן וגם קיימת התדרדרות בתפקוד.

גם במחלה כרונית וגם במחלה אקוטית ארוכה המחלה הופכת להיות מרכז החיים של החולה ובני משפחתו. ישנו חשש גדול ודאגה. כשהתסמינים עוברים וישנה התקדמות להבראה אפשר "להזיז" הצידה את החשש ולהתגבר על המכשול שהיה. לא כך קורה במחלות הכרוניות. התפקוד היומי בד"כ מתדרדר, החשש והדאגה גוברים וחייבים למצוא דרך של התגברות על אף המצב הרפואי. כך גם אצלי. טרשת נפוצה היא מחלה מתקדמת ועל אף התרופה שאני מקבלת, יש התדרדרות מוטורית.

גם במחלה הכרונית וגם במחלה אקוטית בד"כ קודם מתכחשים למצב החדש ולא מוכנים להאמין בקיומו, השלב השני הוא לכעוס על קיומו, בשלב הפסיכולוגי השלישי "מתמקחים", "רבים" עם המצב הנוכחי ורק בסוף מגיעים לידי השלמה וקבלה של המציאות.

היום קשה לי לשמור על שיווי משקל ולכן קשה לי לעמוד או ללכת. זה הקושי העקרי. בזכות התרופה שאני מקבלת התהליך קורה לאט יותר וכך למרות שאני חולה כבר 17 שנה, הפסקתי את עבודתי רק לפני שלוש שנים.

החולה הכרוני עסוק הרבה במציאת דפוס חיים בעל משמעות, בהחלט יכול להיות שהוא כבר לא עובד במקצוע שרכש ועכשיו עם הפנים קדימה או שמחליף מקצוע או שמוצא דרכים אחרות לבטא את אישיותו.

במקום להיות מרפאה בעיסוק אני מפיקה את העיתון של המב"ע.. זו עבודה דרך הדוא"ל וישנה עוד עבודה דומה, כמו להיות אחראית על המאמר הפותח את דף המידע בישוב.

נושא החיים היום-יומיים ותפקודי היום יום קשים בהרבה מן המחלות הכרוניות. קשה לארגן את ארון הבגדים, קשה להתרחץ לבד, קשה לצחצח שיניים לבד, לשטוף פנים ולהתנגב, קשה לארגן את הארוחות, קשה להכין את הארוחות (כתבתי שהכול מניסיון?), ויש המתקשים לאכול את הארוחות. יש הנאבקים בקושי ויכולים לו בעזרת הזמן הארוך יותר שלוקח ויש הזקוקים לעזרה קבועה...

כשקשיים כאלה לא חולפים צריך להתמודד איתם בראיה אופטימית ותקווה גדולה, ובמחשבה של לחיות חיים בריאים.

מארגנים סדר יום חדש, עבודה מחוץ לבית חדשה, התארגנות מתאימה מבחינת שעות ונגישות פיזית ומתכננים את חיי היום יום בצורה מועילה לפרט ולסביבה.

המחשבות לא נחות לרגע, גם הדאגה והחשש מהעתיד.

ההתמודדות היא יום-יומית, במשך כל היום, הרגשות מציפים, בכל דקה או שעה נעשה חשבון נפש. לא רוצה להפריע לאף אחד, אבל איך מבקשים עזרה? ואיזה קדימיות לתת לאיזו עזרה? ואולי על אף הקושי והזמן אעשה מה שצריך לבד? ואיזה משוב מהאנשים הקרובים לי יהיה? ומה תחשוב עלי החברה?

באור היום, בריח הבית, של תקווה, של קשיים שמתמודדים איתם ומתחשלים, של בעיות שפותרים אותם, של חשיבה, של אומץ, אהבה לסביבה לאנשים בסביבה למשפחה הקטנה והרחבה מתפקדים החולים הכרוניים ומשתדלים שעל פניהם תהיה קורת רוח ושמחה תמידית ככל שאפשר...

בחן, בחכמה, בסבלנות ובסובלנות צריך אדם חולה להתייחס אל עצמו ואל סביבתו. התנהגות ענוותנית כזו תרומם אותו אל הקב"ה, ויצליח להיות שלם ושקט ולהביא שלום לעצמו ולסביבתו.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד