אבחונים להפרעת קשב: פלישת התעשייה הפסיכיאטרית לבתי הספר! / אילן סלומון
30/11/2007
 
 

מוקדש לכל אנשי החינוך המסורים בכל דרג במערכת החינוך, אשר עושים עבודת קודש עם תלמידיהם למרות כל הקשיים.

'הפרעת קשב' היא הפרעה פסיכיאטרית אשר, בדומה לכל ההפרעות הפסיכיאטריות, 'החליטו' עליה בהצבעה של איגוד הפסיכיאטרים ללא כל בסיס גופני ודאי.

למרות שהיא מוצגת כמדעית, לא קיימת שום בדיקה גופנית שהילד עובר כדי לאמת שמשהו פגום אצלו. היא מוצמדת לאלפי ילדים בארץ רק בהתבסס על התנהגותם, ומבלי להתעמק בסיבות השונות שעלולות לגרום להם להתנהג כך.

עצם השימוש ב' אבחון' להפרעת קשב עושה רושם מדעי, וגורם להורים להאמין שבאמת קיים ליקוי גופני/מוחי/תורשתי/מבני לכל החיים, שלא ניתן לתקנו.

בפועל מדביקים לילדים תווית של 'הפרעת קשב' על התנהגויות של ילדים: אם הם מתפרצים לדברי חבריהם, מאבדים חפצים בדרך לבית הספר, עוברים במהירות ממשחק למשחק, מניעים את ידיהם ורגליהם במרץ, לא אוהבים להכין שיעורי בית, ועוד כמה התנהגויות שרואים אצל ילדים רבים בתדירות זו או אחרת.

אפשר לומר בהכללה שכל ילד שהוא מנומס ומסודר במחברותיו לא סובל מהפרעת קשב, אבל ילד פרוע ובעל אינטליגנציה גבוהה עלול לקבל 'תווית' הפרעה. למה זה? כי 'מדע' הפסיכיאטריה החליט שמצבם של כ-15 אחוז מהילדים אינו ניתן לתיקון, ולכן צריך להגדיר אותם כלקויים. האם זה נשמע הגיוני?

היות שילדים יכולים ללמוד כל דבר, זהו פשע חינוכי להגדיר אותם כלקויים עוד בטרם בגרו, ובכך להשפיל ולייאש אותם.

תלמיד נהיגה, שנכשל שוב ושוב במבחני הנהיגה שלו, לא נשלח לאבחון פסיכיאטרי אלא מקבל את העזרה המתאימה עד שהוא רוכש את היכולת לנהוג.

לרוב התלמידים בבית הספר אין הזדמנות נוספת: אם הם משיגים ציון של 60 במבחן, לא מאפשרים להם להשלים את החומר החסר ולהיווכח שגם הם יכולים להצליח. 'יש לך רק הזדמנות אחת להצליח' זו גישה מאד מלחיצה ולא חינוכית.

אבחון להפרעת קשב לא עוזר לילד, אלא רק מכפיש ומייאש אותו. האבחון עוזר בפועל רק למערכת, בכך שהוא מאפשר לה לתרץ מדוע היא 'אינה מסוגלת' להתמודד עם הילד. הוא עוזר לה להסיר מעצמה את האחריות להצלחתו ולהעביר אותה להורים או, חמור יותר, לידי הפסיכיאטר והסמים שלו.

בהשפעת השיטה הפסיכיאטרית מגדירה מערכת החינוך את חניכיה בכותרת 'לקויים', מכפישה אותם, וכך בוגדת בהם. זוהי פגיעה חמורה בזכויותיהם ומעמדם של אלפי ילדים בארץ. פגיעה זו מכניסה הון עתק לכיסם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, בעלי מכוני אבחון, אשר משווקים את האבחונים בכל דרך אפשרית.

שיטת הסיווג הפסיכיאטרית חדרה בשנים האחרונות לכל בתי הספר ולכל המוסדות להכשרת מורים דרך חומרי הלימוד בפסיכולוגיה. היא נטלה מהמורים את כלי החינוך המוכחים לטובת רשימה ארוכה של הפרעות וליקויים, שמזרימה ילדים רבים אל מכלאות החינוך המיוחד, שהולכות ותופחות. היועצות החינוכיות מקבלות כולן הכשרה בפסיכולוגיה חינוכית. במהלכה הן לומדות במפורט את רשימת ה'הפרעות' הפסיכיאטריות. את ההפרעות הללו הן מדביקות במקצוענות לכל ילד שעשוי להיות חשוד בהן. מורים, שעדיין משקיעים בתלמידים המתקשים, ומעודדים אותם, מקבלים תגובה של בוז מצד היועצת או הפסיכולוגית, שהרי הילדים הללו 'לקויים במוחם', אז מדוע להתאמץ?  הרי 'רק תרופות יעזרו'!

ריטלין, שמוגדר בחוק כסם מסוכן, מכניס הון עתק לחברות התרופות, אולם הוא לא מטפל בגורמים לקשיי התפקוד של הילד ולא במצוקות האמיתיות שלו. הוא רק יוצר אשליה, לשעות ספורות, שהבעיה נעלמה, אולם, בהדרגה, הופך את הילד לתלותי, עצבני, מדוכא או חסר שקט. הוא מסכן את בריאותו, ובפועל רק מחמיר את הקשיים של הילד לאחר שהשפעתו פגה. הריטלין ממריץ את המוח בדומה לסמי מרץ לא חוקיים (ספידים). גם הריטלין עלול לגרום לתלות ולהתנהגות פסיכוטית, כפי שרשום בפירוש בעלון התרופה. הריטלין, שצעירים גם מסניפים אותו, הוא סכנה חברתית אמיתית, כיון שמתוקף היותו סם חוקי הוא מתפשט בחברה במהירות רבה בהרבה מכל סם לא חוקי, שאי פעם הכרנו.

ככל שהפסיכיאטריה חודרת יותר ויותר באמצעות היועצות החינוכיות והפסיכולוגיות לתוך בתי הספר:
כך עולה בהתאמה כמות הילדים שנשלחים לאבחונים,
כך עולה כמות הילדים שמוגדרים כלקויים, וצורכים סמי מרץ אלה.
כך גוברת ההתנהגות החריגה בין כתלי בית הספר.

במקום חינוך להעצמת היכולת קיבלנו שפע לקויות, 'נכות' ו'תחלואה'.
בית הספר הפך למעין בית חולים פסיכיאטרי, עם יותר מנהלות שמחלקות סמים לילדים, ויותר ילדים שמוגדרים פתאום כבעלי 'צרכים מיוחדים'. מה הפלא, אם כן, שאנו מקבלים יותר זעם, יותר אלימות, יותר תסכול של מורים, הורים ותלמידים, ושפל חסר תקדים בהישגים הלימודיים שרק הולך ומחמיר משנה לשנה.

 

אילן סלומון
רוקח, בוגר האוניברסיטה העברית
054-5481939

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד