שלוש שנים לסל-גל
21/07/2008
 
 

לפני שלוש שנים נערך מפגש ה"סל-גל" הראשון.

"סל-גל" הוא שם הקיצור שהמציא מיקי גולדנברג ל"כדורסל-על-גלגלים" שבעבר נקרא ספורט "כדורסל-נכים".

החזון היה כפול: לחבר את האוכלוסייה ה"בריאה" אל קהילת האנשים בעלי המוגבלויות (ובעצם מי אינו כזה?), ובמקביל לתת לאנשים עם מוגבלויות סיבה לצאת מהבית לספורט ייחודי ומרתק.

קבוצת הספורטאים שהורכבה על ידי מיקי, בעזרתם של ספורטאים מצטיינים מנבחרת ישראל וקבוצות אחרות, "חורשת" את המדינה וחושפת בפני בני הנוער את תופעת "ניצחון הרוח" על כל המשברים, המכשולים, ההתמודדות מול החברה, על התדמית השגוייה של אנשים על כסאות גלגלים וכמובן גם את המלחמה בתאונות הדרכים שרוב חברי הקבוצה נפגעו בהן.

פרטים על ה"סל-גל", סרטונים נוספים, תמונות ותגובות נרגשות ניתן לקרוא באתר ניצחון הרוח.

עמותת "נגישות ישראל" מלווה את הפרוייקט באהבה כמעט מתחילתו ומעודדת את קיומו.

להלן תגובה לדוגמא של תלמידת תיכון שהשתתפה בפעילות:

חברים יקרים,

איני מוצאת פתיחה הולמת למכתב זה, אז אנא הרשו לי להציג את עצמי קודם: שמי מורן, ואני תלמידת כיתה ט' בתיכון קוגל. שמעתי עלכדורסל נכים בעבר, אך מעולם לא הייתה לי ההזדמנות לצפות במשחק, וודאי שלא במשחק חי, כשאני יושבת בשורה הראשונה ונהנית מכל רגע, אבל לזה נגיע בהמשך.

כאשר נודע לי על המשחק, הייתי סקרנית לראות במה מדובר בדיוק, וקמתי בבוקר על אף העובדה שישנתי רק פחות מארבע שעות באותו לילה. כשהגעתי עם כיתתי, כבר הייתם באולם ואייל דיבר. התיישבנו בשורה הראשונה, וכבר מהדקות הראשונות, הבנתי שזכיתי בחוויה יחידה במינה, שיצרו בני אדם מקסימים.

אהבתי את הראייה של ספורט בתור אמצעי ריפוי והעברת מסרים. נהניתי מהאווירה המרנינה ומהחיוכים, שנבראו מתוך היגון שבאירוע טראומטי כמותאונה. מצא חן בעיניי ששיתפתם את הבנים, אחרי משחק ההדגמה, ושעירבתם גם את הבנות, למרות שאני הייתי מאלו שנותרו "על הספסל".

בתום חצי השעה ההיא, שחלפה במהירות הבזק, כי כנראה ככה זה כשנהנים, ישבנו והאזנו לסיפורים האישיים של חלקכם. אני הייתי בחצי של משה, רמי, רן ושי, והתאכזבתי קצת שלא שמעתי גם את סיפוריהם של שמוליק, רון ואייל, אבל גם לזה נגיע בהמשך המכתב.

המילים שבאו מארבעת הבחורים היו מרגשותומעוררות השראה. אמרתם שכל בני האדם מוגבלים, ואני חושבת שהמוגבלות האמיתית נמצאת באנשים האטומים, אלה שאינם רגישים למי שסובל. כשהתגלגלתם שם, על המגרש, נראיתם חופשיים, מרחפים כמעט. רק רגליכם היו מוגבלות, אך סביבכם פרצה החירות מכל עבר.

אני מתארת לעצמי שפעמים רבות פשוט רציתם לוותר, להפסיק את הסבל, לא להתייסר יותר. אני בטוחה שהיו רגעים קשים, במיוחד אחרי הפציעה של כל אחד ואחד מכם, חברים יקרים, הפציעה שכלאה אתכם בכיסאות עד סוף החיים. אבל אתם לא ויתרתם. להפך, התגברתם והמשכתם הלאה, כמו גיבורים! ובאמת, בשבילי אתם לא מוגבלים, אלא גיבורים, גיבורים אמיתיים, שהצליחו להתפתח ולהיות מאושרים על אף הקשיים, בחוזק נפשי עצום ובאומץ בלתי ייאמן, בגבורה!

כשראיתי אתכם שם, מספרים וצוחקים ומפגינים את כישוריכם המרהיבים, הרגשתי חזקה. זו היתה אולי רק שעה קצרה ואני רק בת אדם אחת מתוך אינספור אנשים ברחבי העולם, אבל אני מבינה שאתמול זכיתי לפגוש גיבורים אמיתיים, שנאבקים בקשיי היומיום ולא נותנים לייאוש להביס אותם, ואני יודעת שבהחלט הייתי רוצה לצפות בכם משחקים שוב.

בזמן האחרון, הייתי ידועה בבעיה לקום בבוקר. נהגתי לוותר לעצמי בעניין הזה ולהישאר במיטה. אבל בבוקר הזה, התעוררתי מוקדם מן הרגיל, והמחשבה הראשונה שלי היתה על הזמן הנהדר ההוא, שהיה לי אתמול. היום לא נתתי לעצמי הנחות. אמרתי בלב, בלי קול, "אם הם יכולים לקום מהמיטה למרות החוויות הנוראיות שעברו, גם אני יכולה". וקמתי, ולא מיהרתי יותר מדי, אבל הגעתי בדיוק בזמן.

כשנופלים לבור, קל מאוד לא לצאת ממנו, אבל אתם יצאתם ובשבילי אתם גיבורים, ואומר זאת גם בפעם המאה כי זו האמת, אתם גיבורים אמיתיים.

ובנימה אופטימית ואפופת תקווה זו, הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של שלושת הגיבורים האחרים, המרתקים לא פחות. לשמוע אני לא יכולה דרך המחשב... אבל אולי לקרוא. אז אם רון, אייל או שמוליק יגיעו לכאן במקרה - אנא ספרו גם את המקרים שלכם.

אני גאה בכם, בכולכם.

מורן

 

עוד על סל-גל

לאתר סל-גל

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד