מטף ועד זקן / דר' רויטל שורץ-סבירסקי
5/06/2009
 
 
הגדל

במקריות מופלאה, ובאותו שבוע ממש, נקרתה על דרכי ההזדמנות להסביר את נושא הנגישות וקבלת השונה בשני קצוות קשת הגילאים האנושית – במרכז יום לגיל הזהב בשלומי ובגן ילדים לגילאי 5 בתל-אביב.

למנהלי מרכז היום לגיל הזהב בשלומי התוודעתי במהלך פעילות הנגישות ביישוב, בד בבד עם הקמת "קהילה נגישה" במקום וביסוסה וחיזוק הקשר עם קברניטי המקום להגברת המודעות להנגשה פיזית ולסימון חניות נכים, לכשמנהל המרכז, מר דויד דנה, הזמין אותי להרצות בפני באי הבית. המקום יפה, ירוק ונגיש. האחראית, הגב' אביבה ממן, קידמה את פניי בלבביות, הראתה לי את המבנה המרווח, עם הנוף המקסים הפונה אל הים ולהרי לבנון והציגה אותי בפני הקשישים החביבים; אלו באים למקום בהסעות משלומי וממושבי הגליל המערבי ומבלים את שעות הבוקר בהכנת עבודות יד מרהיבות ובפעילויות תרבות. חלקם סיעודיים, חלקם בעלי מוגבלויות שונות - פיזיות, שמיעה וראייה. קבלת הפנים הצטיינה בחמימותה; לאחר שהצגתי את עצמי בפניהם, מהר מאוד התחוור לי כי טכנולוגיה, מצגות וסרטוני נגישות לא ידברו אל ליבם ולא יעבירו את המסר; אנשי גיל הזהב, שגילם גבוה מגיל המדינה ולחלקם מעורבות של כבוד בסיפור הקמתה, אינם מצויים ברזי שפת תקשורת זו. בנוסף, חלקם עולים חדשים שהעברית איננה שפת-אם עבורם. אי לכך, בשפה איטית וברורה כתחליף למצגת, הדגמתי להם מהי לקות פיזית ומהי לקות חושית, מה נחוץ להנגיש עבור כל צורך מיוחד, תוך הבאת דוגמאות מחיי כל אחד ואחד מהם. אט-אט התבהרו המבטים, התיישרו קמטי חוסר ההבנה על מצחם, החלה השתתפות ערה במהלך המפגש ונשמעו הערות חכמות המעידות על מעורבות ואכפתיות. הקשישים שיתפו אותנו במקרים בהם הופרו זכויותיהם בתחום הנגישות והעלו הצעות ורעיונות. תעיד על ה"קליק" שנוצר בינינו העובדה כי שעה ומחצה חלפו להן מבלי שנחוש - וההסעה עבור הקשישים שהגיעה, בישרה את סוף יום הפעילות וקטעה את הרצף...

הקצה הצעיר של קשת הגילאים זכה ללמוד על נגישות וקבלת השונה בנסיבות מיוחדות. נועה'לה, אחייניתי, היא תלמידת גן-חובה בת"א, ובעלת מודעות לנושא ברמה שלא הייתה מביישת יועץ נגישות מדופלם (ויעיד הציור לעיל פרי מכחולה). היא הזמינה אותי להגיע ליום השישי שקדם ליום העצמאות ללמד את חבריה בגן מה זו נגישות. מכיוון שהנני "פריקית" של הסברה ומאמינה בדרך זו יותר מכל – הרמתי את הכפפה (וכפי שיתברר בהמשך – תרתי משמע...). המבצע דרש התארגנות צבאית כמעט, ואודה על האמת – התגברות על לא מעט חששות; מניסיוני עם גידול פעוטות, ובמיוחד בקבוצה גדולה - הקשב שלהם מאוד מצומצם ולמשך זמן קצר. איך הם יעמדו במשימה כל כך כבדת משקל? מובן שגם כאן, ומסיבות שונות לחלוטין, הברירה של מצגות נפסלה על הסף. אסטרטגיית ה"שיווק" הייתה שונה לגמרי. הכנתי עם נועה'לה בבית כמה אביזרים, שהתבררו כהכרחיים להצלחת המיזם: כפפות מסוגים שונים, מטפחות בד, מדבקות יפות וצבעוניות, חוברת צביעה על שפת הסימנים ודפי עבודה על יום העצמאות. נשמע בלתי מתקשר? הכול יובהר בהמשך.

בבוקר הגענו לגן, נועה כולה חגיגיות ותחושת הכרת כובד המשימה כבר מהערב שקדם למבצע...
הגננות איילת ואלינור עם הילדים הנרגשים ופעורי העיניים קדמו את פנינו. לאחר הדלקת הנרות המסורתית והקדמה קצרה, שכללה חשיפה ללקות פיזית (כיסא גלגלים שהדגמתי על עצמי, על כל חלקיו, כמענה לסקרנותם הרבה והכנה), התחלנו בפעילויות:

  • נועה בחרה שני ילדים, כיסינו את עיניהם במטפחות הבד והטלנו עליהם משימה: לבנות מגדל מאבני משחק. מדהים היה לראות כיצד פעולה יום-יומית פשוטה הפכה לבלתי אפשרית ובלתי ישימה; הרחבנו את ההבנה על ידי שיחה על עיוורון ולקות ראייה, כשהילדים מצרפים חוויות בנושא שצברו מבני המשפחה ומכרים.
  • נועה בחרה שני ילדים נוספים, חבשנו על ידיהם כפפות מסוגים שונים (בד או פלסטיק) ונתנו להם לנתק מדבקות ולהדביקן על דף נייר. הילדים הבינו מיידית את הקושי וגייסו למטרה זו את השיניים ואת כפות הרגליים... העמקנו את ההבנה בנושא על ידי שיחה על אמנים המציירים בכף הרגל ובפה, וחלקם אף ניסו זאת.
  • ההפעלה הבאה כללה את כולם: ניסיתי לדבר אליהם ללא קול ולומר בעזרת תנועות שפתיים "שלום" ו"מה שלומכם?". כך הם הוכנסו לעולם לקויות השמיעה והחרשות. בנוסף, חילקנו להם דפי צביעה על מילים שונות של רגשות ואת כל אותיות הא-ב בשפת הסימנים, ונועה הדגימה את הרגשות השונים מול הכיתה.
  • קשרנו את כל הנושאים הנ"ל למושגים של קבלת השונה, נגישות, אביזרי-עזר ועצמאות ליום העצמאות של המדינה באמצעות דפי עבודה רלוונטיים עם מדבקות דגלים וסמלי המדינה (שהפעם הם הדביקו ישירות בעזרת אצבעותיהם הקטנות ובקלות שעוררה את שמחתם).

עד כמה הפעילות הייתה מרשימה הבנתי רק כאשר נועה חזרה מהגן עם פתק שהגננת שיכפלה וחילקה להורים. זוהי שוב הוכחה ניצחת שאין גיל מתאים אחד להקניית נושא הנגישות.


נוסח המכתב שהפיצה הגננת להורים:

נגישות = רגישות

היום אירחנו בפעילות את רויטל, דודה של נועה סבירסקי. רויטל חולת פוליו, מגיל שנה, יושבת בכיסא גלגלים, הסבירה לילדים שהיא ילדה מיוחדת עם צרכים מיוחדים, מה קשה לה לעשות והיא זקוקה לעזרה בנגישות מהסביבה, למשל: שיפוע במדרכות שיאפשר לה לעלות ולרדת, שימוש במעלית. רויטל הסבירה לילדים שנגישות עבורה היא עצמאות.

רויטל הסבירה מושגים חשובים כמו "נגישות", "עצמאות" בהדגמה של הילדים לסוגים שונים של צרכים מיוחדים שיש לילדים או אנשים:

ילדים שמתקשים לראות - כיסינו את העיניים לשני ילדים, והם ניסו לבנות ולשחק במכוניות. ראינו שחוש המישוש עובד הרבה יותר כשלא רואים, כאילו הידיים הופכות להיות לנו עיניים. נגישות לעיוור היא כלב נחייה, מקל, רמזור הולכי רגל שמצפצף.

ילדים שמתקשים להפעיל את הידיים - הלבשנו לשני ילדים כפפות בישול (שאי אפשר להשתמש באצבעות), והם ניסו להדביק מדבקות. ראינו שמאוד קשה לפעול כך, ואחד הילדים, אף השתמש בפה כדי להוציא את המדבקות. הסברנו שכאשר הידיים לא עובדות, אפשר להשתמש בפה כדי להוציא את המדבקות. הסברנו שכאשר הידיים לא עובדות, אפשר להשתמש באיברים אחרים שיעזרו, כמו הפה - וסיפרנו על הציירים של הפה והרגל, והראינו דוגמא.

ילדים שלא שומעים טוב או לא שומעים בכלל, להם הנגישות היא שפת הסימנים. הילדים קיבלו דפים עם סימנים שונים והתנסו בדיבור השפה. נגישות לילדים כבדי שמיעה היא מכשיר שמיעה ושפת סימנים.

לסיום, כל ילד אמר במה הוא עצמאי, מה הוא עושה לבד, וניגש ליצירה של יום העצמאות.

 

תודה רבה לרויטל, טלי ונועה
על השיעור החשוב שלימדו את הילדים!

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד