אילנה (שם בדוי) רק רצתה ללכת / עמית לבקוב
3/06/2008
 
 

השיחה הטלפונית הראשונה היתה קשה. היא בקושי הצליחה לדבר והדמעות חנקו את גרונה. היא ספרה לי כי שנים רבות היא יושבת בכיסא גלגלים לאחר תאונה, שנים בהם ניסתה מספר פעמים ללכת עם פרוטזה אך הפחד והמאמץ היו גדולים מדי והחזירו אותה לכיסא הגלגלים הבטוח.

"אני רוצה ללכת" היא אמרה לי, גם אני מאד רציתי שהיא תלך, איזה דבר מדהים זה יהיה חשבתי לעצמי, אם אני אצליח בעזרת תהליך אימון אישי לגרום לה לקום מהכיסא וללכת... הפלגתי במחשבות: "...איזה מאמן אני אהיה...". במחשבה הזאת התחלנו את האימון, מחשבה מוטעית אשר שמה את הרצונות שלי במרכז ולפני הרצונות והמטרות של המתאמן. בדיעבד אני  רואה שמרוב המוטיבציה הפנימית שלי להצליח לא הבחנתי שחלק מהמשימות והעבודה לא נגעו רק להליכה אלא למטרות נוספות שהציבה כמו למצוא דירה ולעזוב את בית הוריה, להרשם לחוג שחייה ולהוציא רשיון נהיגה. אך אלו היו עבורי מטרות צדדיות וההליכה מטרה ראשית.

כאן המקום לומר כי כל חיי אני מתמודד עם נכות מולדת בדרך שמאד מאפיינת אותי – בכח רצון חזק ונחישות מול המטרה. בתור ילד בן 10 החלטתי להפסיק את הניתוחים שעברתי ולא להכנס לבית חולים, הרופאים אשר טיפלו בי אמרו כי זו טעות איומה וכי אני לא אוכל ללכת בעתיד. לא הקשבתי לקולות סביב והחלטתי בליבי שאין דבר שלא אוכל לעשות אותו.

מאותו יום נלחמתי על כל צעד והתמודדתי מול כל אתגר בדרכי – לעיתים גם עם הראש בקיר. מה ששכחתי שדרך זו לא מתאימה לכולם ולעיתים שנכנסים עם הראש בקיר אפשר לשבור גם את הראש. זאת הבנתי דרך האימון עם אילנה.

אילנה הייתה מתאמנת מעולה ועשתה כל יום עבודה פנימית כולל משימות אימוניות נוספות. למרות הפחד, אילנה החלה בהליך של שיקום ובניית פרוטזה שתתאים לה. הליך שאורך מספר חודשים. באחד ממפגשי האימון הפתעתי את אילנה וביקשתי לערוך את המפגש בביתה, רציתי לראות איך היא מתקדמת בשיקום ולהבין יותר את הפחד שלה.

למרות ההתרגשות הגדולה היא נענתה לבקשתי, וביום הפגישה הגעתי לביתה וחיכיתי למטה ברחוב. אילנה ירדה במעלית ויצאה אלי עם הכסא גלגלים כשהיא מחזיקה הליכון בידה. היא בקשה שאעמוד לידה בזמן שהיא הולכת בעזרת ההליכון, היא היתה אחוזת פחד והתרגשות. היא נעמדה וביצעה 3 קפיצות קטנות ונעצרה, כמו קפאה במקומה. "תביא לי את הכיסא" היא בקשה בפחד או יותר נכון באימה "בואי נקפוץ עוד כמה צעדים ואז נשב" הפצרתי. היא לא רצתה לזוז.

באותו הרגע הרגשתי את גודל הפחד, הבנתי את גובה ההר שעליה  לטפס, חוויתי את החוויה שלה.

הבטתי עליה ופתאם ראיתי שהיא נועלת נעל בד דקה. "למה את לא נועלת נעל ספורט וכך יהיה לך יותר קל בהליכה?" שאלתי. "כן, רציתי לקנות ולא הספקתי" היא ענתה. אז ירד לי האסימון – איך יכול להיות שמתאמן אשר רוצה להתאמן לריצת מרתון אבל אפילו לא הצטייד בנעלים מתאימות? הבנתי שאם אין שם אש חזקה (בלב או מתחת לרגליים) אז אין מה שידחוף קדימה ברגעים הקשים. ואז אזרתי אומץ ושאלתי אותה את השאלה הגדולה מכל – למה? למה את בכלל צריכה את זה? למה את רוצה לקום וללכת על הרגליים?

לאילנה לא היית תשובה ואני לחצתי, ואז היא אמרה "אני רוצה ללכת על רגלי כי זה מה שכולם מצפים ממני".

אילנה מסתובבת כבר למעלה מ 10 שנים בכיסא גלגלים וכולם סביבה שואלים אותה למה היא לא מנסה ללכת, כולם דוחפים אותה בדרכים שונות לקום וללכת  "כי ככה יהיה לה יותר קל וככה החיים יפתחו לה והכל יתחיל לזרום". כולם רואים את אילנה דרך העיניים שלהם, דרך עולם המושגים שלהם (כאנשים ההולכים על רגליהם), ולא דרך העולם של אילנה שאולי יש לה סדר עדיפויות אחר. היא התחילה להאמין שעם כסא גלגלים היא לא תוכל להסתדר בחיים ושאנשים שופטים אותה בגלל זה.

כששיניתי את השאלה, ושאלתי את אילנה למה היא רוצה לעבור לדירה משלה, היתה שם תשובה חד משמעית ומהירה. "כי שם אני אפרח ואתחיל לחיות" אמרה, וזה "למה" חזק ויציב. זה דלק שיכול לשמור שאש שבלב לא תכבה גם ברגעים הקשים.

שאלתי את אילנה האם היא יכולה להשיג את שאר היעדים שלה גם כשהיא בכסא גלגלים, והתשובה היתה כן. היא יכולה לעבור דירה, להוציא רשיון נהיגה, למצוא בן זוג ולמצוא עבודה. נכון שיש בעיית נגישות אך יש הרבה נכים בכסא גלגלים שיש להם את כל הדברים הללו והם עדיין חיים חיים מלאים ומוגשמים. בעיניים שלי ושל אנשים ללא כסא גלגלים יותר "קל" להסתדר כשהולכים, אך בעולם של אילנה הליכה זה הדבר הכי קשה שיכול להיות כרגע ודווקא כסא הגלגלים מאד נוח וכבר למדה להסתדר איתו. אמרתי לאילנה שנתחיל במטרות האחרות היותר קלות לה, ומשם אם היא תרגיש שהיא מוכנה אז היא תתחיל את השיקום, אבל רק ממקום שחשוב לה, ולא ממקום שחשוב לאחרים.

למדתי המון מהאימון הזה. כמאמן וכאדם. כדי לדעת מה אדם אחר חווה ומרגיש בפנים עד אני צריך להשתחרר מהעולם הפרטי שלי ולחוות את העולם הפרטי של האדם מולי. אין טעם והגיון להלביש את הרצונות והאמונות שלי על אחרים כי בעולם שלי ככה זה טוב וככה צריך לנהוג (כי זה עבד אצלי...).

אהוד בנאי תיאר זאת היטב בשירו "ניצוץ האהבה" : "...כל אחד חי בעולם אחר, כל כך גדול השוני - את מה שאני מרגיש בפנים איש לא מרגיש כמוני...".

המקרה עם אילנה מחזיר אותי להקשבה, הכלי הגדול מכולם, הקשבה נקייה ללא שיפוט וללא "אני", הקשבה הכוללת הכלה מלאה של האדם מולי. תנסו את זה פעם – זה עבד אצלי...

 

אפשר אימון אישי+הכותב הינו מאמן אישי,
מייסד "מתודת נכים ללא מגבלות",
מנכ"ל חברת האימון
אפשר, אימון אישי +
אימון אישי לפי התמחות מוגדרת.

לטורים נוספים של עמית

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד