אשת החודש / טל מהלל
27/02/2008
 
 

שמי טל מהלל, ואני לקויית שמיעה המרכיבה שני מכשירי שמיעה.

אני בת 35 ונשואה לאדם שומע ויש לי שני ילדים שומעים בני שש וארבע.

התקשורת שלי עם הסביבה מתבססת על קריאת שפתיים. המבטא שלי שונה משלכם, בשל העובדה שאני לא שומעת כמוכם את הצלילים, התנועות ובייחוד את העיצורים.

דמיינו את עצמכם מטיילים בסין, ואתם לא מבינים את השפה, אלא שומעים רק קול, הברות, תנועות, מבלי להבין את משמעות המילים. כך אני שומעת את השפה העברית.

אי העברת אינפורמציה מגדילה קשיים ותסכולים, בייחוד בכל הנוגע למשפחתי. באסיפת הורים לדוגמא, אני יושבת קרוב לדוברים ולמרות זאת לא כל האינפורמציה מגיעה אלי, דבר שגורם לי ללחץ ולתסכול. לא תמיד אני מסוגלת לשאול שאלות במקומות הומי אדם כדוגמת אסיפת הורים, וזאת בשל ה"מהירות" בה מועברת האינפורציה.

אני שייכת לקבוצת לקויי שמיעה שגדלה במסגרות רגילות בחברה שומעת מגיל גן חובה. השתלבתי במסגרות רגילות לאורך כל חיי. התנדבתי לצבא לשרות מלא ככתבת במפקדת קצין חינוך ראשי.

אחרי הצבא, סיימתי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת ת"א ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. אני עובדת ככלכלנית בבנק גדול, מקצוע הדורש הרבה שיחות טלפון, ישיבות, מגעים עם אנשים אך גם שימוש במחשב. פיתוח הטכנולוגיה בעשרים השנים האחרונות איפשר להרחיב את השימוש בתקשורת עם אנשים, אם באמצעות פקס ואם באמצעות מייל.

הקשיים שניצבתי בפניהם לאורך כל חיי הם שחישלו אותי, והובילו אותי להבנה שאין בושה בכך שאני לקויית שמיעה ושאין להסתיר עובדה זו, אלא להבהיר לסובבים אותי את מצבי  ומה נדרש על מנת להקל על שילובי בסביבת לימודים ועבודה.

חשוב להבהיר שיש לנו רק מגבלה אחת. בשאר הדברים איננו שונים מכם.

(כמעט) תקלה ברכבת

לפני כשנה הייתי אמורה לתת הרצאה בפני הורים לילדים לקויי שמיעה אשר עולים לכתה א'. ההרצאה התקיימה בחיפה. הגעתי לתחנת הרכבת של האוניברסיטה, והתבוננתי במודיעין לגבי שעת הגעת הרכבת. לפתע שמעתי הכרזה ברמקול.

כמובן שלא היה לי מושג מה תוכן הדברים.

למזלי, הבטחון והידיעה שאין בושה במגבלתך הם שהובילו אותי לשאול אישה צעירה. ואכן התברר שהרכבת שהייתי אמורה לעלות עליה מאחרת בשל תיקונים במסילה.
בלי בטחון וההכרה בכך שאין זו בושה לשאול אנשים, הייתי נמנעת מלשאול והייתי מפספסת את הרכבת.

נתקלתי במושג נגישות לראשונה בעת עבודתי ב"בקול", ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים שהוקם ב- 1997, כחברת ועד. אז לא ידעתי לסכם את המושג של שיפור באיכות החיים של אוכלוסיות מיוחדות בכל תחומי החיים, כפי שהוצג בפניי כאחת ממטרות העל של ארגון בקול במילה אחת והלא היא "נגישות".

רק ידעתי שזה חסר לי ומורגש בכל התחומים בהם עסקתי. היום אנו עדים להחדרת המושג "נגישות" בארץ, הן בדרך של חקיקת חוקים וקיומן של ועדות בכנסת הנוגעות לעניין זה, הן בדרך של נגישות במקומות ציבוריים (עדיין התמונה לא שלמה לגמרי) והן בדרך של גופים גדולים אשר לוקחים על עצמם פרוייקט כדוגמת הנגשת הכספומט הראשון לנכים של בנק לאומי ברמת אביב ג'.

אני מקווה כי עוד יגיע היום שבו כולנו נהיה שווים הן בעיני החוק והן בעיני החברה. כלומר – שיאפשרו נקודת פתיחה שווה ככל האפשר כדי לתרום לחברה בצורה הטובה ביותר.

אציין כי הלן קלר וסיפורי נכים שמתפרסמים מעת לעת בעיתונות הכתובה והאלקטרונית הם שמשמשים לי השראה ונותנים לי את האנרגיות להמשיך ולהתמודד יום יום עם מגבלתי מול העולם השומע.

וכפי שהלן קלר היתה אומרת: "אופטימיות היא האמונה שמובילה להישג: לא ניתן לעשות דבר ללא תקווה וביטחה."

טל מהלל.

לטורי אשת החודש נוספים


לשליחת טור אישי למדור "אשת החודש",
צרו קשר עם לימור זגה-שבת, רכזת פורום "נעם לנעם" במילבת:
בטל'': 03-5303739
או
במייל 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד