אשת החודש / אתי ברכה
16/06/2008
 
 
הגדל

שמי אתי ברכה, אני בת 55 ונשואה ליוסי 33 שנה. יש לנו שלושה ילדים - שני בנים ובת אחת: גיל בן 32, נשוי ואשתו בחודש השמיני להריון; שרי בת 29, נשואה ויש לה בת בשם מאיה בת שנה ושבעה חודשים ובן הזקונים שלנו הוא רון בן 16 וחצי.

בגיל שנתיים חליתי בנגיף פוליו ואני משותקת ברגל אחת. מגיל צעיר חינכו אותי שאינני שונה מאחרים. למדתי בבתי ספר רגילים, נסעתי לכל הטיולים, השתתפתי בכל פעילויות הגדנ"ע. בחברה הרגשתי כמו כולם, רקדתי ריקודים סלונים, המשבר היה בגיל 17, כשכל החברים התגייסו ואותי לא רצו לגייס, אף שרציתי מאוד. הכרתי חברים חדשים נכים מאיל"ן ראש"לצ. שם הכרתי את יוסי בעלי, ולאחר כמה שנים התחתנו.

את ילדינו חינכנו להתחשב באחר. הם נולדו להורים נכים ותמיד היו לצידנו ועזרו לנו. אדם נכה לא נראה להם שונה. הם לא התביישו בנו, ההיפך, הם תמיד אהבו לטייל איתנו ולהשתתף בחוויות שלנו וזאת בגלל שגם אני וגם בעלי נתנו להם את ההרגשה שאנחנו לא שונים. אספר לכם דוגמא אחת:

כשגיל בננו הבכור הגיע למצוות, נערך טקס בני מצווה במצדה שההורים והילדים היו צריכים לטפס על המצדה. המורה הציעה לנו להשאר באוטובוס, שנוסע לצד השני של המצדה, ובבוקר כשהרכבל יפעל, לעלות עליו, ולהפגש עם הקבוצה על המצדה. בעלי ואני לא ויתרנו והחלטנו לעלות על ההר כמו כולם, זה היה קשה למדי אבל הגענו. ההורים והילדים כולם לחצו לנו ידיים ושיבחו אותנו, הכי ריגש אותי כשראיתי את בני גיל מאושר וגאה בנו.

ועוד חוויה מרגשת היא חוויית הסבתאות. לפני שמאיה נכדתנו נולדה, חברות שלי שהיו כבר סבתות, אמרו לי שלהיות סבתא זה משהו מיוחד. לא ידעתי על מה הן מדברות. אחרי שמאיה שלנו נולדה הבנתי מה זה להיות סבתא, זאת הרגשה מרוממת, ואני מתרגשת מחדש לקראת הלידה הצפויה לכלתי בעוד כחודש ולנכד שבדרך.

כיום אני מתנדבת באגודת איל"ן, כנציגת האגודה בנס-ציונה. כשהייתי ילדה, מתנדבות של אגודת איל"ן בנס-ציונה עזרו לי בכך ששלחו אותי לקייטנה שנערכה כל שנה בחופש הגדול, על מדשאות מכון ויצמן ברחובות.

לפני כ-5 שנים, כששמעתי שאגודת איל"ן מאחדת את סניף איל"ן נס-ציונה עם סניף איל"ן רחובות, ראיתי לנכון להירתם ולעזור לאחרים כמו שעזרו לי. כיום אני מתנדבת ומארגנת את יום ההתרמה בעיר, בפעילות זו אני מרגישה שסגרתי מעגל.

עוד דבר שנראה לי כסגירת מעגל הוא החוג לריקודים על כסאות גלגלים:

בעבר, כשצפיתי בריקודי עם, ליבי היה נצבט. אני מאוד אוהבת לרקוד, בריקודים סלונים לא היתה לי בעיה, אבל את ריקודי העם לא יכולתי לרקוד, לפני כשנתיים עזרתי בהקמת חוג לריקודים על כסאות גלגלים, וזה ממלא את ליבי בשמחה. וכשאני רוקדת אני מרגישה כמו ציפור דרור שכובשת את השמים וכמו שאומרים השמים הם הגבול.

כמו כן, אני נמצאת בפורום נשים נכות ובריאות, במסגרת עמותת אתגרים ומאוד נהנית מהפעילות ומהטיולים בחיק הטבע.

כיום אני עובדת כמזכירה, מרגישה שחיי מלאים בפעילות, אני שמחה בחלקי, נהנית מהמשפחה, מהילדים והנכדים ומקווה שהחיים ימשיכו לחייך אלי.

בברכה
אתי

לטורי אשת החודש נוספים


לשליחת טור אישי למדור "אשת החודש",
צרו קשר עם לימור זגה-שבת, רכזת פורום "נעם לנעם" במילבת:
בטל'': 03-5303739
או
במייל

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד