אשת החודש / אורטל מהרבני
27/11/2008
 
 

זו הפעם הראשונה שאני כותבת טור אישי, למרות שסיפור החיים שלי התגלגל לו לא מעט בין חברים, מכרים, ידידים ועוד. חשבתי לעצמי כיצד אספר אותו הפעם ואיך כדאי להתחיל - והחלטתי שהדרך הטובה ביותר היא לספר עוד סיפור קטן, לא שלי, אבל שמעביר בדיוק את המסר והדרך שלפיהם אני חיה, מתנהלת, הולכת ומאמינה. המסר הזה כל-כך חזק שאני מקווה שישנה ולו במעט משהו בתפישה של הקוראים:

לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.

מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.

כך זה המשיך על בסיס יומי במשך שנתיים, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.

כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו.
אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.

יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:

"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"
האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?
זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית - השקת אותם
במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן

אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית"

לכל אחד מאיתנו יש את הפגמים המיוחדים לנו. אבל אלו הסדקים והפגמים של כל אחד ואחד מאתנו שעושים את חיינו יחד כה מעניינים ומספקים.

צריך להסתכל על כל אדם בזכות מה שהוא, ולהתבונן בטוב שבו.

ועכשיו תורי - אני בת 30, עיוורת מוחלטת. נולדתי פגה, התעוורתי מספר שעות אחרי הלידה כתוצאה מעודף חמצן באינקובטור בו הייתי. כל חיי גדלתי במסגרות נורמטיביות וחייתי חיים 'רגילים' ופעילים, שבהם המון חוגים, טיולים, לימודים, והכי חשוב - חום ואמונה גדולה מצד המשפחה והסובבים שלמרות העיוורון אני יכולה לעשות כמעט הכל.

וזה נפלא, נפלא לחיות ככה כשכולם מאמינים בי ואני בעצמי. גדלתי, התבגרתי, ואחרי סיום התיכון וקורס פסיכומטרי תובעני התחלתי ללמוד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, היום אני עובדת מזה שנתיים. באקדמיה היה קצת יותר קשה, היו בעיות טכניות לא פשוטות של הקראת חומר כתוב והתניידות בתוך שטח האוניברסיטה. למזלי מבחינה חברתית מעולם לא היה לי קושי, תמיד ידעתי "לשווק" את עצמי, לדבר על העיוורון וליצור אווירה פתוחה ומקבלת עם האנשים עמם הייתי בקשר. ואנשים עזרו, ליוו אותי, היו שם בשבילי ועזרו לי להצליח למרות הכל.

במהלך הלימודים נישאתי, בעלי הוא עיוור כמוני, הכרנו בבית-ספר תיכון בו למדתי, המשלב אוכלוסייה רואה ועיוורת. באותה תקופה גם בעלי היה סטודנט והתגוררנו במעונות הסטודנטים, לראשונה לבד לגמרי... ההורים שלי ושלו עזרו לנו לא מעט, ולאט-לאט למדתי לבשל ולנהל בית כמעט באופן עצמאי.

ואחרי שנתיים של נישואין נולד בני הבכור, היום בן ארבע. לצד השמחה שבהולדת הבן החלו הקשיים להופיע במינון הרבה יותר גבוה מאשר היו עד כה - היה עלי ללמוד להאכיל אותו, לחתל, לתת טיפות נגד גאזים וויטמינים... חלק מהפעולות הללו ניתנות ללמידה, אימא שלי, חברות, אחיות- כולן התגייסו ותמכו ולימדו בהמון סבלנות והשקעה... אולם חלק מהמטלות היו מאד מורכבות, כמו למשל לגזוז ציפורניים לתינוק או להזליף טיפות ויטמינים ובזה נזקקתי לעזרה יומיומית. המחשבה שהגענו לשלב בחיים שבו אנו יותר תלויים ונעזרים לא היתה פשוטה לקבלה, לא לי ולא לבעלי.

התינוק שלי גדל והתחיל לאכול מרק ופירות, ואני בתמימותי ניסיתי להאכיל אותו בבקבוק, כמו שנותנים דייסה. בהתחלה הוא היה "ילד טוב" ואכל לא רע, באיזשהו שלב כנראה שכבר נמאס לו והוא התמרד כמו ילד מתבגר ולא רצה בשום פנים ואופן. כמה ניסיונות לא מוצלחים של האכלה בכפית שלא הצליחו, הובילו אותי לחשוב שזו דוגמה למצב נוסף שאני זקוקה לעזרה, שעד כמה קשה להתאים את עצמנו כעיוורים לעולמם של האנשים הרואים - התאמה שלא היינו מורגלים בה עד אז. כך גם לגבי הרכבת פאזלים, טיול בפארק, ציור, הליכה לגן משחקים, השתתפות בפעילויות בגן, משחק עם כדור, רכיבה על אופניים... לראשונה הבנו שיש כל-כך הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לעשות... אז שוב נעזרנו, בסבא/סבתא, אחים, חברים, אפילו פנינו לעמותות וארגונים שנמצאים בקשר עם מתנדבים. מצאנו אנשים נהדרים שיהיו לנו לעזר ולמעשה יספקו לילד את כל מה שאנחנו כהורים לא יכולנו להעניק לו.

והבן שלי גדל, והשאלות התחילו להופיע- הילד שואל מדוע "יצאו לו" הורים עיוורים, מה אנו רואים ומה לא, למה, ועוד... והשאלות שלו חכמות, נכונות, מרגשות, מפתיעות וגם קשות, כי לא לכולן יש לנו כהורים תשובה בשבילו. לצד השאלות שלו יש הרבה רגעים מרגשים, ביניהם כאשר נופל חפץ והילד ממהר להרים אותו עבורנו מהרצפה מבלי שביקשנו ממנו, אם רוצה להסביר לנו משהו לוקח את האצבע שלנו ונותן למשש, מזיז מכשולים מהדרך כדי שלא נתקל בהם ומנסה כל הזמן לעזור.

בינתיים נולדה לנו בת מתוקה, היום בת שבעה חודשים. כהורים אנו מבינים, מקבלים ומתמודדים אחרת עם העיוורון שלנו מחדש. בזכות הילדים שלנו אנו חווים שוב ומחדש את ההתמודדות עם העיוורון, עם קבלת החברה את האדם השונה, עם הקבלה שלנו את עצמנו. מבין כל ההתמודדויות בחיי אני מרגישה ומבינה שההורות והאמהות זה השלב הכי יפה, מרגש, קשה, מאתגר ומלמד בו אני מתמודדת עם העיוורון ושבו דווקא המון מהמגבלה בא לידי ביטוי. הילדים שלנו מעמידים אותנו שוב ושוב מול העיוורון כמציאות מחזקת ומחלישה כאחד, ומביאים אותנו לא אחת לחוות ולהתנסות במצבים שונים. ילדים הם קטנים, חמודים ותמימים, וכנראה שמבלי שאנו כהורים שמים לב לכך, הם למעשה הראי שלנו, הם-הם מובילים אותנו, בפשטות, אל האמת. ועל כך לא נותר לי אלא להודות להם.

זוכרים את האישה עם הכדים מתחילת הטור? אז למרות הכל זה הסיפור שאני הולכת איתו יום אחר יום ומקווה שגם אתם תעשו כמוני. והכי חשוב - תמיד זכרו להריח את הפרחים בצד הדרך שלכם.

לטורי אשת החודש נוספים


לשליחת טור אישי למדור "אשת החודש",
צרו קשר עם לימור זגה-שבת, רכזת פורום "נעם לנעם" במילבת:
בטל'': 03-5303739
או
במייל

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד