אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

מאת: אבנר בטיסט

בערב ה-18.3.10 שכחו אותי. אך לא בבית - אלא במרכז הספורט של איל"ן.

מה הייתם אתם עושים? נכנסים לפאניקה? מייבבים לעזרה? עבדכם הנאמן, קצין סיור של חטיבה 7 המהוללת, לא חשב כך!

ראשית הודיע על מצבו בקשר לידידיו, בעלי נסיון רב בנסיעה בכיסא גלגלים ממונע, ואלו הניעו אותו מנסיעה בלילה קר, שטוף רוחות וגשם עד לביתו.

מפאת היותו רוקי (לאו דווקא בכדורסל, אותו אינו יכול לשחק בגלל נכותו) ואי נסיון שלו לעבור בכ"ג החדש יותר מ-30 מ', הסכים עבדכם לנסיון צליחת שטח רק למרחק מוגבל יחסית (כמה ק"מ) בין הקריות השונות ויצא למסע הצלה עצמי בכבישי הקריות מול רוח מקפיאה ובחסות חשכת האופל (העיריות לא מתקצבות הארת רחובות צדדיים).

רק נסיונו הקרבי בהובלת רק"מ (רכב קרבי משוריין) כמו טנקים בעודו מתנייד בג'יפ חשוף, גרם לו להאמין ביכולתו לעבור בשטח לא ידוע בפעם הראשונה כשברשותו רק נשק קר (מקל הליכה) אותו נשא ביד אחת, לרגליו 4 גלגלים קטנים וג'ויסטיק בידו השניה.

כידוע, הצפצפה המותקנת בכסא גלגלים ממונע, אינה בדיוק קול שנהג מכונית, אף אם היא פרטית, ישמע כאשר הוא נוסע בליל גשם ורוחות בחלון סגור, גם אם הרדיו במכוניתו סגור. למען האמת עבדכם הסובל מחרשות חלקית כמעט ואינו שומע את קול הצפצפה גם כשהוא ישוב על הכ"ג בדירתו, אך לשם כך בא נפנוף מאומץ במקל שתוכנן למספר מטרות.

א. נסיון נואש להסב את תשומת לב הנהגים לכך שרכב קטן שבקושי מפיץ אור (ובמיוחד בליל גשם) נוסע לפניהם.

ב. דפיקה על פח אחורי הרכבים החוסמים את דרכו במאוצו לבסיס טוב וחם בבית ידידיו (כמה מהר כבר נוסע רכב ברחוב מתעקל בחודש כשמשני צידי הכביש חוסמים אותו מכוניות חונות..)

ג. הפחדת בריונים הסובבים בכבישים העלולים לחשוב שנכה יהיה טרף קל בדרכם להתעשר מחטיפת ארנקים.

ד. המנעות מקפיאת היד בקור המקפיא כאשר רק הנפנוף מאיץ את זרימת הדם ביד על כל חלקיה.

ה. העובדה שמחזיק המקלות נמצא מאחור ואין כל דרך להגיע אליו כשהנכה יושב בכ"ג ולשים בו את המקל.

בהתחשב בכך שההכנה לעליה וירידה מהמדרכות לא בדיוק כוונה לנכים ובמכוניות הרבות שחנו משני צידי הרחובות הצרים, לא נשארה לעבדכם ברירה אלא לנסוע במרכז הכביש כשמפאת פסי ההאטה הרבים הוא מצא עצמו נע למעלה ולמטה יותר מאשר קדימה, כשהדרך היחידה להתחמק ממכוניות נוסעות שתפסו את כל רוחב הכביש הפנוי היתה לחרוג ימינה או שמאלה בין מכוניות חונות כשאור המכונית הבאה מאחור מציף אותו (על שמיעת המכונית המתקרבת לא היה מה לדבר לאור לקות השמיעה שהוזכרה).

במקביל, במעבר מעברי חציה ומחוסר יכולת ממשית לעצור, נאלצתי לתמרן בין עוברי אורח מפוחדים שלא הבינו מאיפה הופיע ולאן נעלם האביר האפל (נו, כמה אור כבר מפיצים פנסי הכ"ג) מנסים להימלט לצדדים מהמטה המתנפנף (בעיקר מהתנודות שנגרמו מפסי ההפרדה לאחר שהיד כמעט וקפאה).

גם העליה בסוף לצד חנויות ברחוב ראשי כאשר בגלל ירידות מונמכות הכ"ג נוטה על צדו מדי פעם הציבה קשיים שונים ומשונים. לעומת זאת, עם התקרבי למחסום החוסם תמיד את דרכי בכניסה לרחוב ולחניות ידידי ושכניהם, לא נאלצתי שוב לחכות 20 דקות עד שירימו לי את המחסום, הטיית מושב גב הכ"ג החשמלי תוך כדי המשך נסיעה מהירה, הפכה אותי לרקדן לימבו מבריק כמו בצעירותי כשאני עובר לנסיעה בשכיבה מאוזנת ומתפלל שגב הכ"ג יעבור מתחת למחסום ולא יתקע בו.

גם קריאתה של שכנת ידידיי ושאלתה אם ניתן לעזור לי נענתה בתשובתי "הפעם לא צריך" שהרי סוף סוף לא נזקקתי לשלט של חבריי להרמת המחסום. עצם הנסיעה בצורה מאוזנת בשכיבה למעשה על גבי, הזכירה לי את הטנק השוודי S שבו הנהיגה היתה בשכיבה על הגב (על מנת לאפשר בניית טנק עם צללית נמוכה), תוך כדי כך שאני מתפלל בחזקה כשעיני בכיוון האל הטוב בשמיים אך עצומות על מנת שלא להרטיבן בגשם שהתחיל לטפטף (נסיעה בעיניים סגורות מונעת את ההנאה שבניווט על פי הכוכבים).

רק צלצול הסלולרי שלי העירני ממצב טרנס זה אך מפאת הוראות המשטרה לא עניתי לו עד שמספר המטרים שעברתי תאם את המרחק לדירת ידידיי ואז עצרתי ועניתי לצלצול, במקביל דפקתי במקלי על דלת ידידיי שנפתחה לבסוף, ביקשתי סליחה מהמצלצל וזינקתי בשארית כח מנועי פנימה על החום, היובש והאור של משפחת ידידיי וכאן התעלפתי.

כשהתעוררתי, מצאתי עצמי ליד כוס תה חם שהוכנה באהבה. למזלי לא ניסו ידידיי ללחוץ את ידי (גורם לי תמיד לכאבים בגלל חולשת שריריי) מה שהציל את ידיי כי כידוע, כשהאצבעות קופאות, לחיצה עליהן יכולה פשוט לנתקן מהגוף הקפוא.

לאחר אסיפת כוחות, שתיה ואכילה בבית ידידיי, לקח אותי חברי בסאואנה שלו המצוידת במעלון למגרש החניה שליד ביתי ונפרדנו לשלום. תחת גשם טורדני הסעתי את כסאי לדלת הכניסה של הנכים בבניין, שכבר שבעתי ממנה מרורים רבים מאחר שנדרש כח רב לפתחה וזה כמעט בלתי אפשרי כשאני ישוב בכ"ג וכבר קרה שנפלתי כתוצאה מלחצה וגם ציוד העזר שלי נחבל והתפרק.

הפעם, תוך מאבק קשה שעלה לי בנפילה כפולה של המקל שלי בו ניסיתי להדוף את הדלת כך שאצליח לפתחה ולעבור בלי פגיעה בי ו/או בכסא הגלגלים שלי, נחבלתי קשות והעור התקלף מחלק רגלי שבאה במגע עם הדלת והמקל שנלחץ אליה ואף נזרק ונפל בלחץ הדלת.

המאבק שלי להנגשה של דלת זו נמשך כבר 8 חודשים כאשר למרות תמיכת הנציבות לא הצלחתי לשכנע את הדיירים והועד בחיוניות הנגשת הדלת לנכים (יש כמה נכים בבנייני), אי טיפול בנושא זה עבור בניינים ישנים מציב בעיה אמיתית בדרך השתלבות נכים בדיור בקהילה, כיוון שלא ניתן לסמוך על טוב לב של דיירים ו/או ועד בניין ולא הייתי רוצה לראות נכה נוסף נפגע ונופל בצורה שהדבר קרה לי.

יחד עם זאת, לגבי המסע הלילי שלי בכסא הגלגלים, הוא גרם לי לחוות את מה שחווים חלק גדול מחברי בבית קסלר, היוצאים מדי יום למסעות בכ"ג ממונעים כאשר הם מראים אומץ והרפתקנות בפעולתם זו למרות שזמן רב, הייתי נוהג לנסוע בעקבותיהם בלאט ולחסום מכוניות מנסיעה מהירה בעקבותיהם, שיכולה היתה להסתיים בכי רע. אני מקדיש להם כתבה זו בתקווה שכולנו נמשיך ונעשה להנגשת הדרכים, המדרכות, המעברים ביניהן, מעברי החציה והכבישים כך שניתן יהיה גם לנכה היושב בכ"ג להתנייע בביטחון ובמהירות ממקום למקום.

דווקא חג החירות הקרב, מעלה עוד יותר את צרכי הנכה המשתמש והרתוק לכ"ג בתנועה ממקום למקום ולא רק בביתו וסביבתו הקרובה. קשה לתאר את תחושת החירות והחופש המשכרת שאחזה בי מרגע שישבתי בכ"ג הממונע ולראשונה יכולתי לדהור סביב בית קסלר, לבקר ולשבת עם חברים נכים, לנסוע משם למרכז הספורט של איל"ן ולנוע שם בחופשיות וללא עזרה. אני מייחל לקבלת הואן שלי, דבר שיפתח בפני אפשרות לטיול עצמאי באתרים הרבים בחלקים הניתנים לתנועה בכ"ג כמו פארקים, מוזיאונים ועוד.

 אכן, אני מייחל ומאחל לחג חירות נפלא לכל המתנייעים בכ"ג שיבקרו באתרים היפים והמעניינים בארצנו והפעם סוף סוף גם אני אוכל לעשות זאת עמכם. אנא תנו מקום ל"קול קדומים" (ג'ק לונדון) לקרוא לכם והענו לו כשאתם דוהרים בעקבות "הפנג הלבן". אז להתראות בשטח!

הפנג הלבן - של ג'ק לונדון. הישמעו לקריאה!