צלילה עיוורת / איתן נגב
21/12/2008
 
 
הגדל

צילום: שי לונדון

שמי איתן נגב, ואני צוללן עיוור.

לא נולדתי עיוור. עד גיל 23 ניהלתי אורח חיים רגיל למדי. למדתי בבית ספר תיכון מקצועי, עשיתי צבא, התחלתי לעבוד וכו'. בגיל 19, במהלך שירותי הסדיר, גיליתי כי אני סובל ממחלת ניוון רשתית, מחלה שאין לה מרפא. באותו זמן, לא ייחסתי לדבר חשיבות מאחר והרופא לא ידע לומר מתי תתפרץ המחלה וכמה נזק היא תעשה. ארבע שנים לאחר מכן, היא פרצה ותוך כארבע שנים, היא הצליחה לחסל את ראייתי כמעט לחלוטין. כאשר הבנתי מה קרה לי, השוק היה גדול. הייתי בחור צעיר וגילוי כזה הרס למעשה את כל העולם אותו הכרתי. אחרי כמה זמן, הבנתי שזו עובדה ואני צריך ללמוד לחיות עם המצב הזה, שלא עומד להשתנות. המזל הגדול ביותר בחיים שלי, הוא היכולת להסתגל למצבים חדשים במהירות רבה. התחלתי בתהליך שיקום של חיי, תהליך אותו אני עובר עד עצם היום הזה. למדתי כיצד אפשר לתפקד כאדם עיוור, תוך רכישת מיומנויות בסיסיות כמו שימוש במקל ובעזרים שונים. החזרתי לעצמי את יכולת הניידות העצמאית, דבר החשוב לי מאד ואפילו השלמתי את ההשכלה שלי והוצאתי תעודת בגרות ושני תארים באוניברסיטה.

אחד הדברים האהובים עלי הוא הים. כשראיתי, הייתי הולך הרבה לחוף, שוחה ומשתזף. כשנוצרה המגבלה, חשבתי שכבר לא אוכל לחזור לים עד שבשנת 1998, הצטרפתי לעמותת אתגרים, העוסקת בספורט אתגרי לנכים. הגעתי אליהם די במקרה, בעקבות סרט בטלויזיה שהראה נכים העושים סקי. בהתחלה, לא התלהבתי מהרעיון לעשות ספורט עם נכים, אבל הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו ולצאת מהבית, אז זו הדרך שלי. גיליתי שקיימים אצלם סוגי ספורט הקשורים לים וכך הצטרפתי לחוג של קיאקים ימיים. החוויה הזו של תנועת החתירה, המים המכים בגוף הקיאק והאדרנלין הזורם, מאד מצאו חן בעיני. דבר אחר שהדליק אותי שם, הייתה העובדה שלא היו שם עיוורים רבים. בענף הזה השתתפתי למעלה משש שנים ברציפות.

עוד בתקופה שראיתי, חלמתי לצלול. לאחר שהשתחררתי מהצבא, עשיתי צלילת היכרות. התחושה הזו של חוסר משקל והשקט האין סופי היו מדהימים. באותם ימים, לא חלמתי שאהפוך לעיוור ולכן לא עשיתי קורס צלילה. לאחר העיוורון, הייתי בטוח שהחלום הזה נגוז. למזלי, בשנת 2003, הכרתי אדם שסיפר לי על חוג ימי אחר בעמותה - צלילה. החלטתי שאני הולך לנסות ולהגשים חלום ישן. בחוג הזה לא היו עיוורים לפני, מאחר וסוג ספורט זה אינו טיפוסי לעיוורים. לזכותם של המדריך והמתנדבים, הם היו מוכנים לקחת את האתגר.

יצאתי לקורס עם המון חששות אבל עם העזרה והסבלנות, הצלחתי לעבור אותו בהצלחה והוסמכתי כצולל. פיתחנו שפה שתתאים לי מתחת למים. שפה זו מבוססת על הסימנים המקובלים בעולם הצוללים בתוספת סימנים אחרים. ההסבר נעשה באמצעות מישוש כשאני מסמן לבן הזוג ובן הזוג מסמן על הגוף שלי וכך שנינו יודעים מה מצבו של כל אחד מאיתנו. התאהבתי בספורט זה ולכן דאגתי לשכלל את שפת הסימנים. עם הזמן, צברתי ניסיון, דבר שאיפשר לי להתרכז פחות בצד הטכני וליהנות מתחושת השקט, חוסר המשקל, הרעש ששומעים מתחת למים ושומעים לא מעט. בכל זאת, לא יכולתי לדעת מה רואים במהלך הצלילה, שהוא חלק חשוב. גם לכך הצלחתי למצוא פתרון. יצרתי סימנים שייצגו דגים ובעלי חיים ימיים שונים, כאלה שאני לא יכול לגעת בהם. זה עדיין לא סיפק אותי. הפתרון שמצאתי לבעיה זו היה פשוט- דגי צעצוע המחוברים לשרשרת, אותה יכול בן הזוג להגיש לי וכך אני יודע בזמן אמת מה אנו רואים. עדיין חסרה לי התמונה המלאה, אבל הפער ביני ובין צוללים אחרים, הלך והצטמצם משמעותית וחווית הצלילה שלי התעצמה.

אחרי חמש שנים, מעל 130 צלילות והסמכת שני כוכבים וניטרוקס, אני יכול לומר שהצלילה נותנת לי המון סיפוק. הידיעה שאני יכול לעשות משהו שהרבה אנשים לא האמינו שאני יכול, גורמת לי הנאה. בספורט זה, אני יכול למשך זמן מסויים לשכוח מי אני, מה המגבלה שלי וכל דבר אחר שמטריד אותי. זה נותן לי המון כוח להתמודד עם שאר האתגרים של החיים.

תודה למתנדבי חוג הצלילה של אתגרים ובראשם לצור הראל, רכז החוג.
תודה גם לשי לונדון, חבר בחוג הצלילה של אתגרים, על הצילום.

 

לטורים נוספים של איתן

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד