אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

מאת: רוני גלבפיש

שמונה-עשרה שנים נסעתי במכונית עם תו נכה. המכונית של אבא.

עד גיל 17 במושב הנוסעת, אחר כך כבר נהגתי בעצמי. אלה היו מכוניות נהדרות: שברולט קפריס קלאסיק, ג'יפ פאג'רו (לא ידענו אז כמה שזה מזהם, סליחה).

אבא שלי היה קטוע שתי רגליים ממלחמת לבנון. מתחת לברך, מאה אחוזי נכות פלוס. שנים תהיתי על מה הפלוס. אחרי הפציעה הוא אובחן גם כנפגע הלם קרב, כנראה ממלחמת ההתשה. אולי זה הפלוס. אולי המינוס.

כך או כך, הפגיעה הנפשית לא זיכתה אותו בדבר, אבל בעקבות הפציעה הפיזית הוא זכה בהטבות כלכליות מסוימות – ובתו נכה. זה היה מאוד נוח. כשנסעתי איתו היתה תמיד חניה קרובה קרובה, בלי תשלום. כיף. הוא חינך אותנו בקפידה: לעולם אין לנצל לרעה את תו הנכה. לעולם לא לחנות בחניית נכה אם אבא לא באוטו, אפילו לא לדקה. מעולם לא הפרתי את האיסור הזה.

הוא לא היה איש מאוד רגוע. כיניתי אותו "גבי הלוחם בדרכים". נהגים שנסעו לאט בנתיב השמאלי עצבנו אותו, נהגים שזגזגו בין הנתיבים עצבנו אותו, נהגות ככלל עצבנו אותו. לא ידידותי.

אבל כשמישהו תפס לו את חניית הנכה הוא היה מתפוצץ. ממש. דופק על ההגה, משחרר צפצופים, מקלל. הרבה הרבה שנים שמעתי אותו עושה את זה, ואז הוא התחיל להתמודד עם העוול הזה בדרכו היצירתית.

בתקופה הראשונה היה חונה מאחורי החצוף ופשוט חוסם אותו. הוא הקפיד לא למהר. פעם ישבנו בבית קפה ליד הרכב, והוא צפה בנהג החסום מתרוצץ בתסכול, שואל כל עובר ושב אם הוא יודע מי הנהג, אפילו את המלצר הוא שאל, ממש לידינו. אבא לגם מהקפה שלו, הצית סיגריה וחייך. כשסיימנו שילם, והלך בשלווה לרכב. ההוא צרח, צווח. זה לא הזיז לו. תפסת חניית נכה? תשלם.

לאט לאט זה לא הספיק לו יותר. הוא רצה להעניש אותם באמת, לא רק לרגע. ואז הוא פיתח את השיטה שהלכה איתו עד יומו האחרון. הוא הכין שלט גדול ועליו סמל של נכה בכסא גלגלים וכיתוב: "אסור לחנות בחניית נכים". פונט 100, שחור, עבה. אחר כך קנה דבק. הוא מצא סוג שלא יורד, תמיד משאיר סימנים. בכל פעם שמצא מישהו חונה בחניית נכים הדביק את הדפים האלה בשני מקומות: על השמשה הקדמית, בדיוק מול עיני הנהג, ועל הצדדית הסמוכה אליו. ואז הוא גם חסם אותו, כמובן.

אמרתי לו שזה אקט אלים. הוא אמר שגם לתפוס חניית נכים זה אקט אלים. אמרתי לו שהוא מגזים. הוא אמר שאני חיה שנים עם נכה, אבל אין לי מושג איך זה ללכת חמש דקות בתוך הפרוטזות. אמרתי שזה מסוכן, כי הנהג בקושי יכול לנסוע, הוא עלול לעשות תאונת דרכים. "שייקח מונית," אמר. "שיזמין גרר שייקח את האוטו למוסך, ושייקח מונית."

שום דבר לא שכנע אותו. פעם או פעמיים ניסיתי בהיחבא לקלף את המודעה שלו, וגיליתי שהדבק שלו באמת מופלא. הקילוף הותיר את הזגוגית במצב יותר גרוע מכפי שהיתה עם הנייר. כדי להוריד את המודעה הזו היה צורך בעבודה של זגג.

נכון שזו היתה אלימות. נכון שהוא הגזים. אני עדיין חושבת שצדקתי והוא טעה. אבל לפני כמה ימים הגעתי לסופר וראיתי איש נכה יושב באוטו ליד הכניסה. יש שם שלוש חניות נכים. כולן היו תפוסות. באף אחד מכלי הרכב לא היה תו נכה (ונכים שוכחים להניח את התו שלהם על הזגוגית רק לעיתים רחוקות).

איש מבוגר ישב בתוך הרכב, ראשו שעון על כף ידו, וחיכה. כשיצאתי מהקניות, רבע שעה אחר כך, הוא עדיין היה שם. רק כשעברתי שוב עם האוטו אחרי כמה דקות התפנו שתיים מהחניות.

ראיתי את אחת מהנהגות. אשה בגילי עם תינוקת בידיים. אין לי ספק שהיא לא היתה נכה. חיכיתי בזמן שהוא נכנס לחניה, חיכיתי גם בזמן שהיא יצאה, אמרתי לה שזה לא בסדר.

"יאללה יאללה," היא אמרה, "כל אחד נהיה פה צדיק".

אני זוכרת את סוג הדבק ההוא, ולפעמים אני עדיין מתפתה.

(מוקדש ל-י', באהבה).

ולזכר אבי, גבי בשן ז"ל.