חוויות מסוגים שלא ידענו
24/11/2010
 
 

מאת: דורון יזהר

חופשה זוגית ראשונה

לפני כמה שבועות חל יום הולדתה של אשתי וקיבלנו מהוריה חופשה זוגית.

הם ביקשו שנתאם מה שנרצה והם יבואו להיות בבית עם הילדים כאשר בכורנו יהיה בהוסטל.

תאמנו חופשה זוגית-רומנטית בספא מיוחד בזכרון יעקב. בבוקרו של יום אשתי נסעה לפגוש חברות בעיר הגדולה באמת (תל-אביב) ואני ביליתי את הבוקר עם אמא שלי בביקורת בבית החולים.

בצהריים נפגשנו, כאשר אספתי את אשתי בתחנת הרכבת בבנימינה ומשם התמקמנו למנוחת צהריים קלילה בחדר במלון הספא.

כבר בכניסה לחדר התרשמנו שלא מדובר בסתם חדר במלון, ואפילו לא בחדר במלון בוטיק יוקרתי. זה חדר פשוט במבנה עתיק בקצה המדרחוב של זכרון יעקב. הריהוט בחדר נותן אוירה נעימה של בית מיושן ששוחזר, משהו שהזכיר לי קצת את הבית של סבתא שלי.

אחרי מנוחה ירדנו לחדרי הטיפולים וזכינו לעיסוי מקצועי. הזמנו לעצמנו מקום במסעדת בשרים טובה וצעדנו רגלית למסעדה מרחק של כרבע שעה הליכה. היות ואנו לא רגילים לאכול ארוחת ערב בשרית בערב, הזמנו שתי מנות צנועות ועוד מנה אחרונה אחת משותפת לשנינו. צעדנו על בטן מלאה בחזרה לחדרנו ואת מה שקרה שם אני משאיר ליד הדמיון של הקוראים.

התכנית למחרת היתה להתעורר ולקום באופן חפשי. רצינו לסייר באחד היקבים, אבל לא רצינו לכפות על עצמנו השכמה. מה לעשות, אבל השעון הביולוגי כנראה חזק יותר מהכל ובשעה 7:30 היינו כבר במצב של ערות.

השכמנו, צפינו בחדשות הבוקר בטלויזיה, שתינו כוס קפה, ארזנו את מטלטלנו ונסענו לכיוון יקבי תשבי בדרך בין זכרון לבנימינה. זכינו לסיור אישי ביקב, לארוחת בראנץ' איכותית וטעימות של מבחר מיינות היקב. לסיום קנינו מספר מוצרים ממיטב מוצרי החנות (יין, גבינות טובות, ריבה, שמן זית) ונסענו לנו צפונה.

הגענו לתובל לקראת שעות הצהריים ואפילו הספקנו להגניב מנוחת צהריים קלילה. לפני, תוך כדי וגם אחרי החופשה הקצרה הזו ניסינו להיזכר מתי עשינו חופשה זוגית שכזאת...האחרונה היתה מעט לפני הלידה של בתנו הצעירה, כלומר לפני למעלה משלוש שנים.

שבת אצל ההורים

כבר כמה שנים שנמנענו מנסיעה להורים, בעיקר בגלל הקשיים של בכורנו. היו מקרים שבהם ניסינו לחזור על הביקורים הללו, ובכל פעם חזרנו מותשים ונשבענו שלא נחזור על הניסיון הזה שוב. בסוף השבוע האחרון הסנדביץ נסע עם סבא וסבתא כבר ביום חמישי בערב כדי לראות את מופע הפסטיגל ביום שישי בערב.

כיווננו את ביקורי סוף השבוע של בכורנו כך שנוכל לנסוע בשבת לקחת את "הסנדביץ" הביתה. באנו להורים של אשתי ומשם נסענו להורים שלי וקינחנו בארוחת צהריים במסעדה.

יש שישאלו מה כ"כ מיוחד בכך? בשבילנו זו היתה פעם ראשונה שישבנו לאכול ארוחת צהריים משפחתית במסעדה. אמנם היו מקרים שעשינו זאת עם ההורים שלי ו/או של אשתי, אבל הפעם עשינו זאת רק אנחנו, המשפחה הגרעינית ללא בכורנו. השוני והייחוד הוא שאם בכורנו היה איתנו לא היה אפשרי בכלל לחשוב על סיטואציה שהיא כ"כ טריביאלית.

בשולחן לידינו התיישבו אבא ובת (כך לפחות זה נראה לי). מההתנהלות של הבת לי היה ברור שמדובר בנערה אוטיסטית, אבל בתפקוד גבוה מאוד. היא כל הזמן דאגה לסדר של הסכו"ם על השולחן, למיקום הכוס שלה ושל אבא שלה, לסדר הגעת המנות. מאוד רציתי לפנות לאבא ולומר לו משהו, אבל כמובן שלא עשיתי זאת. בסתר ליבי קיוויתי שהיינו יכולים לשבת אנחנו עם בכורנו, אבל התנחמתי בכך שישבתי עם ילדיי סביב השולחן והיתה לכולנו חוויה של משפחה רגילה.

הגברת המודעות לאוטיזם

כבר הרבה שנים שאני פעיל ציבורית לקידום המודעות לאוטיזם. אני חושב שרוב הציבור לא מכיר את הלקות הזו, הייחוד שלה ובמיוחד את הקשיים שחוות משפחות שיש בהם ילד או ילדה עם אוטיזם.

לפני כמה חודשים נוצר קשר ביני לבין ד"ר רויטל סבירסקי יו"ר עמותת נגישות ישראל באזור הצפון. באופן מקרי מתברר שיש ביננו הכרות מוקדמת רבת שנים כאשר חמה ז"ל (אבי בעלה) ואבא שלי היו שותפים לצוות מחקר ואפילו קיבלו על מחקריהם פרסים רבים.

במסגרת פעילותה של רויטל היא מנחה שתי קבוצות של אזרחות פעילה בבתי ספר בחיפה שבהם היא מזמינה אנשים למפגשים עם תלמידי תיכון לספר על דרכים להנגשת נכויות שונות. רויטל הזמינה אותי להרצות בפני שתי הקבוצות הללו, כאשר המפגש הראשון התקיים בשבוע שעבר מול תלמידי ביה"ס הריאלי בבית בירם.

הדרך שלי לקירוב האנשים לעולם של האוטיזם היא דרך סיפורנו האישי שלי ושל משפחתי על ההתמודדות עם האוטיזם של בכורנו. בכל מפגש כזה אני מגיע להתרגשות עצומה, עד כדי דמעות.

במפגש האחרון ההתרגשות היתה גדולה פי כמה וכמה, מפני שאני בוגר ביה"ס הריאלי בחיפה. כמובן שסיפרתי לתלמידים על כך. התגובות של התלמידים אחרי המפגש מעודדות אותי להמשיך הלאה במסע הצנוע הזה, כולל כתיבת הטורים כאן.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד