דווקא במדינת היהודים לא דואגים לכך ששירותי הדת יהיו נגישים לכולם, גם לאלה הסובלים ממוגבלות פיסית. בנתניה ובסביבה רוב בתי הכנסת והמקוואות אינם נגישים לנכים, ועל אף שתוקן חוק הנגשת המתקנים, הוא טרם נאכף. יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל: "דווקא אלה שהגורל לא היה לצידם ויש להם מוגבלות קשה, אין להם את האפשרות להגיע לבית הכנסת".
לא כל תושבי השרון יוכלו ליהנות מחגי ישראל ולהתפלל בבתי הכנסת או לטבול במקוואות. הסיבה? כמעט ואין בתי כנסת או מקוואות נגישים לנכים.
לפי הנתונים חיים בישראל למעלה מ- 600,000 אנשים עם מוגבלויות פיסית, שכלית או נפשית. בחודש מרץ 2005 תוקן חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ונוסף לו פרק מרכזי הקובע את החובה להנגיש לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות כל מקום שפתוח לציבור וכל שירות הניתן לציבור.
לפי החוק, משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי קולנוע ותיאטראות, מסעדות ובתי קפה, מוזיאונים, בתי מלון, פארקים, מוסדות דת ובתי עלמין – כל אלה ואחרים יהיו חייבים בנגישות מלאה. הבעיה היא שהחוק עדיין לא נאכף, בבדיקה שערכנו כמעט ולא נמצאו בתי כנסת או מקוואות נגישים לנכים באזור נתניה וחדרה.
"כדי שבית כנסת או מקווה יהיו נגישים לנכים צריך שיתקיימו מספר כללים", מסביר יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל, "ראשית כל צריך חניית נכים, דרך גישה מהחניה למפלס או לאולם בית הכנסת. אם יש מדרגות בכניסה אז חובה שיהיה מאחז יד וכמובן רמפה לשיפוע אורכי. בנוסף חובה שיהיו שירותי נכים תקינים, נגישות לבימת התפילה ועזרת נשים נגישה. במקוואות צריך גם מעלון שעוזר לטבול במים ומלתחה נגישה".
בנתניה קיים רק מקווה אחד נגיש לנשים בלבד בשיכון "סלע". מה לגבי נשים מוגבלות שגרות בצד השני של העיר? להן אין פיתרון. בתי הכנסת המרכזיים בעיר אינם נגישים לנכים וגם אם גברים על כסאות גלגלים יכולים להיעזר בשיפוע שכן קיים בהם, עזרת הנשים ממוקמת בקומה השנייה וההגעה אליה היא רק דרך מדרגות. בחדרה אין בכלל מקוואות נגישים וגם מצב בתי הכנסת בכי רע.
"זה לא מפתיע אותנו אבל זה מאוד מאכזב, במיוחד במדינת היהודים", אומר וגנר, "דווקא אלה שהגורל לא היה לצידם וכתוצאה משירות בצבא, תאונת דרכים או מחלה יש להם מוגבלות קשה, אין להם את האפשרות להגיע לבית הכנסת וזה לא תקין. אמנם החוק מאפשר ארכה של 10 – 11 שנים כדי להפוך את מבני הציבור לנגישים, אבל דווקא במדינת ישראל, בשל הרגישות שבדבר, היה חשוב שהנושא יטופל בלי כל קשר לחוק.
כאן המקום לציין כי במועצות הדתיות בנתניה, בחדרה, בפרדס חנה, באור עקיבא ובזכרון-יעקב, לא הבינו בכלל מה אנחנו רוצים מהם. לטענתם, רמפה לנכים הופכת את המקום לנגיש. על בתי שימוש נגישים, על עזרת נשים נגישה ושלא לדבר על מעלון במקווה לנשים, לא שמעו עדיין במועצות הדתיות.
רוני שכטר, ממלא מקום יו"ר מאבק הנכים, מוסיף: "זו התעלמות גם מהצרכים של הנכים וגם מצרכיה של האוכלוסייה היותר מבוגרת שנזקקת לזה. הופכים אותנו לנפקדים נוכחים. אני משתמש בבית כנסת יום-יום, וכשגרתי בחדרה בית הכנסת היה בלתי נגיש. גם אם כבר היה בית כנסת נגיש אז הכניסה היתה דרך דלת צדדית וזו לא הרגשה מכובדת".
אברהם רואש, בן 29 מנתניה, כבר מיואש כמעט לחלוטין: "שירותי הדת באופן כללי אינם נגישים לנכים באופן שערורייתי. אני נכה ודתי ונופל בין הכיסאות כשמדובר בשירותים הדתיים שמגיעים לכל אזרח, למרות שאני מרותק לכיסא גלגלים. אני מתפלל בבית הכנסת 'שערי ציון' שהוא נגיש כי מדובר בקרוואן על הקרקע, אבל אין בו שירותי נכים וכל פעם שאני מגיע לבית הכנסת אני צריך להתמודד עם המצב הנורא הזה".
מאת: רונית צין קרסנטי , MB1
לעיון בכתבה – הקליקו כאן
