חדשות

מקור: הכל-צפוי, רשת א' של קול-ישראל

ריקי הראל : עכשיו עם ד"ר יעל שגב. שלום לך יעל.
ד"ר יעל שגב : שלום ריקי וחג חנוכה שמח.
ריקי הראל : גם לך. מרצה לספרות במכללת אורות וגם מנחת תחום הספרות באגף התרבות של אקי"ם. ואת יזמת פרוייקט של הנגשת ספרי קריאה לאנשים עם מוגבלות שכלית. זה מאוד יפה מה שעשית. אפשר לומר שזה רעיון מאוד מקורי כי את יודעת, בד"כ חושבים שאנשים עם פיגור, בעיקר קשה, אין סיכוי שהם יקראו משהו. אבל את הלכת עם זה עד הסוף וגרמת לזה גם שזה יונגש בצורה הכי מפורטת שאפשר, אני רואה פה דברים שאת כותבת. איך באמת זה עלה?
ד"ר יעל שגב : אז זהו, אני בעצם ככה שילבתי בין שני הכובעים שלי, כפי שאמרת אני באמת גם דוקטור לספרות ומרצה במכללה שהיא בעצם מכללה להכשרת עובדי הוראה. זאת אומרת שהתלמידות שלי הסטודנטיות הם למעשה מורות לעתיד, שהרציונל היה שכשהן תגענה לכיתה הם יפגשו בעצם עם אוכלוסיות מגוונות. השם של הקורס… אני רוצה להדגיש שהסטודנטיות הם לא סטודנטיות לחינוך מיוחד, הם סטודנטיות לחינוך רגיל, הם אמורות להיפגש בכיתה עם ילדים מכל הסוגים. השם של הקורס היה "הוראת הספרות בכיתות הטרוגניות", כי אנחנו יודעים שהיום גם במערכת החינוך הרגילה יש ילדים עם כל מיני סוגים ובאמת צרכים מיוחדים. ומתוך זה ששילבתי באמת בין שני הכובעים שלי, בנוסף לזה שהקורס אקדמי וקורס שיש בו גם איזה שהיא התנסות, העבודת גמר של התלמידות היתה באמת לכתוב יחידת הוראה שהן פיתחו לאנשים עם מוגבלות, עם פיגור קל באיזה שהוא הוסטל בראש העין. כשבעצם המכללה שיתפה כאן פעולה עם משרד הרווחה, עם האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי בשיתוף אקי"ם. ובאמת הקושי הראשון שנתקלתי בו גם כמנחת תחום הספרות, שבעצם האחריות שלי היא הטמעת נושא הספרות בכל הדיור החוץ ביתי, היא דבר ראשון החומר. זאת אומרת איזה חומרים אפשר בכלל להנגיש.
ריקי הראל : כלומר, מה זאת אומרת? אני אשאל אותך שאלה אחרת. הרעיון הוא לקחת נאמר ספרים שהם קלים לקריאה ואז להעביר אותם בצורה הכי… או שפשוט לקחת ספר שהוא אפילו קשה, אם נלך עד עגנון אפילו, ולנסות להנגיש אותו לאדם עם פיגור?
ד"ר יעל שגב : אז זהו. אז דבר ראשון אנחנו כמו שאמרתי יש רמות שונות של פיגור. הפיילוט שאנחנו הלכנו עליו באמת זה להוסטל לאנשים עם רמת תפקוד מאוד גבוהה. זאת אומרת, דבר ראשון זה אנשים ולא ילדים, וזה מאוד חשוב לי להדגיש. מדובר כאן באנשים גילאי 30-40-50 שמנהלים… חלקם בזוגיות, חיים בהוסטל בצורה יחסית עצמאית, הולכים לעבודה, מרוויחים כסף, הולכים למועדון, חלקם טסים לחו"ל עם הכסף שהם מרוויחים, כמובן בליווי המדריכים וכו" וכו". וכאן באמת רציתי להפגיש אותם עם תכנים שחייבים להיות להם קריטריונים מאוד ברורים שגיבשתי אותם. דבר ראשון באמת מאוד רציתי שהדיירים יהיו מסוגלים לקרוא אותם, למרות שחלקם לא יודעים לקרוא. הדגש הראשון כמובן היה על התכנים, אבל גם היה לי חשוב שהם יתחברו אליו במישור הרגשי. וכאן אף ספר לא נכנס לרשימה שגיבשתי כשהגיבור הוא ילד. כי ספר לדוגמא כמו "המטריה הגדולה של אבא", שזה ספר שאפשר למצוא אותו בהמון הוסטלים ומעונות לאנשים עם פיגור כי הוא ספר שמאוד קל, זה ספר שיש בו חריזה ויש בו חזרה ודיירים מאוד אוהבים אותם.
ריקי הראל : אבל שוב, זה ספר בעצם לילדים במקור?
ד"ר יעל שגב : בדיוק. זה ספר לפעוטות במקור. מסופר שם על טל שהולך לגנון.
ריקי הראל : אז את זה מקריאים לאנשים בין 30-40?
ד"ר יעל שגב : זה מה שקורה פחות או יותר עד שנכנסתי לפרוייקט הזה. בהשתלמויות שאני מעבירה לצוותים אני מבינה, הם אומרים לי – אבל הם אוהבים את זה, הם נהנים מזה. ואני אומרת שהאחריות שלנו והחובה שלנו כלפי הדיירים היא גם לגרום להם לכבד את עצמם. וכאן אנחנו בעצם לא רוצים להוריד אותם אל הטקסט אלא להעלות את הטקסט אליהם. וכל הפרוייקט הזה, המטרה שלו היא באמת בנושא של העצמה וכתיבת סיפור חיים וסינגור עצמי. והמקובל שהטקסט יגיע אלי עם הצרכים שיש לי ולא שאני צריך להתפשר ובעצם לקבל טקסט שהוא לא מכבד אותי בגלל שהוא לא פונה אלי בעצם, אני לא רואה את עצמי בתוכו.
ריקי הראל : אז מה בעצם עושים עם אנשים שאפילו לא יודעים לקרוא היטב?
ד"ר יעל שגב : נכון. אז כאן באמת הנקודה היא שאנחנו מדברים על קבוצות קריאה. בהשתלמויות שאני מעבירה אני מדריכה את המטפלים או את המדריכים לעשות איזה שהיא פעילות של תיווך. וכאן התיווך הוא מאוד מאוד חשוב ולכן האחריות היא באמת על האדם שיוצר את הקבוצה ובעצם מנחה אותה. הוא מתווך בין הטקסט ובין הדיירים, ואת השאר כבר עושים הדיירים בעצמם. וכאן המשמעות באמת שוב לבחור את הטקסט הנכון. טקסט לדוגמא שהתלמידות בחרו, טקסט העץ הנדיב, שזה סיפור שכתב של סילברסטיין, אני מקווה שככה אנשים קצת מכירים אותו.
ריקי הראל : פחות או יותר.
ד"ר יעל שגב : בדיוק, בקווים כלליים.
ריקי הראל : אבל נניח שלא מכירים. בכל אופן הוא כתוב מאוד קל.
ד"ר יעל שגב : בדיוק, נכון. הטקסט הוא בשפה מאוד קלה, זה טקסט שהוא לכאורה לילדים. האיורים הם איורים בפורמט של מבוגרים. זאת אומרת זה איורים שהם לא צבעוניים ולא ילדיים. מסופר כאן על איזה שהוא תהליך שעובר ילד כנער, אח"כ כאיש, כקשיש. זאת אומרת גם הדמות של הגיבור היא דמות מתפתחת וגם דייר בן 40 יכול למצוא את עצמו בתוך הסיפור. עכשיו הסיפור מספר לכאורה על נדיבות, על נדיבות של עץ שנותן הכל הכל למען הילד ובסופו של דבר נשאר כרות עץ ללא ענפיו ללא הפירות שלו כי הוא נתן את הכל לילד.
ריקי הראל : ואז אפשר לדבר על ניצול.
ד"ר יעל שגב : בדיוק, בדיוק. וכאן באמת הנקודה היא וההנחייה למעביר הקבוצה ביחידה שהבנות כתבו, היא באמת מה הגבול בין נדיבות ובין ניצול. זה תחום שהוא מאוד מאוד חשוב, בייחוד לאנשים עם פיגור שכלי שיוצאים החוצה, שהם לא נמצאים כל היום בהוסטל ולפעמים יכולים להוות מטרה קלה לאנשים מבחוץ בעצם לנצל אותם.
ריקי הראל : אז באמת אתם נכנסים לכל הנושא הכמעט פילוסופי הזה של ההבדל בין נדיבות לניצול?
ד"ר יעל שגב : כמובן שאנחנו מורידים אותו לתחום הפרקטי. וכאן הסטודנטית שכתבה את יחידת ההוראה הכינה כל מיני כרטיסיות לדיון. כרטיסיה אחת – יוסי היה צריך לנסוע באוטובוס לביתו. כשעלה לאוטובוס גילה שחסר לו שקל. הוא ביקש מאחד מהאנשים בתחנה שקל כדי שיוכל לנסוע הביתה. האיש הסכים לתת לו שקל ובתמורה ביקש שילך לחנות ליד התחנה ויגנוב לו משם סיגריות. האם האיש עזר לו או ניצל אותו?
ריקי הראל : אלה דברים שאתם מעלים בפני החברים ואז הם באמת עונים לכם ויש דיון על זה? דיון מסודר?
ד"ר יעל שגב : בהחלט. דיון מסודר. ומעבר לזה, אני יכולה להגיד לך שבמקומות שזה הלך אני מקבלת פידבקים מאוד מעניינים מאנשי הצוות על כל מיני דברים ואינטראקציות שעולות בין הדיירים, דברים שהמדריכים בכלל לא היו ערים אליהם. זאת אומרת זה מעלה כל מיני דברים. ההשלכה שהדיירים יודעים לעשות על החיים שלהם היא פשוט מיידית.
ריקי הראל : אז אני מבינה שאתם מתעסקים למשל גם בהמחזה, גם בציור למשל.
ד"ר יעל שגב : נכון. המטרה היא באמת לתת גם איזה שהוא שיום… שיום זה לתת שם לרגש, ואחד באמת מהצרכים ששוב עולים מהשטח זה שאנשים עם צרכים מיוחדים קשה להם להביע את הרגשות שלהם בצורה שהיא תואמת רגש. זאת אומרת, אם לדוגמא יש דייר שהוא מאוד עצוב, זה יכול להתפרש כאלימות. זאת אומרת הפירוש שהוא נותן כרגע לרגש הזה שהוא כרגע עכשיו מתוסכל או דואג או פוחד, זה אלימות בגלל שהוא לא יודע איך באמת להביע בצורה תואמת רגש את המצב הרגשי שבו הוא נמצא. עכשיו יש דיירים שיש להם קושי בהתנסחות או אפילו דיירים שלא מסוגלים לדבר, ובכל זאת הקבוצות האלה גם פועלות עם אנשים עם פיגור שכלי עמוק, אפילו אנשים שהם סיעודיים במאה אחוז, זאת אומרת שהתקשורת היחידה איתם היא על ידי מצמוץ או על ידי התקשרות אחרת. ולכן היה מאוד חשוב למצוא נתיב מחבר גם לאנשים האלה, פעולה של שיום ועיבוד רגשות בצורה שהיא לא מילולית. וכאן זה יכול להיות באמת בצורה של המחזה, של…
ריקי הראל : המחשה כלשהי יכולה להיות בחשבון. אם לומדים על אוטובוס אפשר…
ד"ר יעל שגב : נכון, נכון. או פעילות יצירתית שהיא קשורה גם איכשהו ברגש. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על רגשות שהם נעימים, רגש אהבה, שמחה, אז אפשר גם לעשות עם חומרים ספוגיים, צמר גפן, עם דברים כאלה. אם אנחנו מדברים על רגשות שהם דוקרים לנו בלב אז גם היצירה יכולה להיות עם חומרים שמעבירים, כל מיני ברזליות וסקוצ"ים ודברים שמעבירים גם את הנושא הזה.
ריקי הראל : אז אפשר להגיע לספרים קשים עד כדי כך ולקרוא עם אדם מפגר?
ד"ר יעל שגב : תראי, אני לא יודעת אם אנחנו מדברים עם קשים או לא. אני יכולה לומר לך שהפרוייקט הבא שלנו בעזרת השם בסמסטר ב", ששוב בא ככה מהצורך, באמת הולך להיות איזה שהוא פרוייקט של הנגשה של טקסטים שהם יותר גבוהים, זאת אומרת שירה. ואחד מהשירים שבא לי ככה, בא מרעיון מאחת מהעובדות הסוציאליות באחד מההוסטלים, היא אמרה לי בוא נדבר על הנושא של זוגיות, של כמיהה לילד, דבר שמעסיק המון המון דיירים. היא אמרה לי – כשאני מדברת על זה פתאום עולה לי בראש השיר של רחל "עקרה", "בן לו היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד קטן". והבית הזה זה באמת בית שהמון המון דיירות בעיקר שכמהות לילד, שהם כבר בגיל שהן יודעות שלא יהיה להם ילד ובכל זאת הנושא הזה אף פעם לא היה שום מקום בהתנהלות היומיומית לפתוח אותו, לפתוח את הנושא שמבחינתן זה פצע כאוב.
ריקי הראל : ואז אפילו מתנהל דיון.
ד"ר יעל שגב : בהחלט.
ריקי הראל : שלא לדבר על ספרי אומנות שאפשר לנצל.
ד"ר יעל שגב : ברור, נכון. כמובן שגיבשתי, כמו שאמרתי, איזה שהיא רשימה שהיא רשימה מומלצת לאנשים עם פיגור שכלי, ובאמת יש שם ספרי אומנות. וספרי אומנות כמובן שהם מונגשים, שהם כתובים בשפה שהיא מונגשת, שכתובים עם ניקוד וכו" וכו". אני רוצה ככה באמת לציין את סדרת גומא, זאת סדרה שבהוצאת מטח. לפני שנתיים, לקח לו קצת להתגלגל, אבל זה סיפורים שכולם כולם נכתבו עבור אנשים עם פיגור שכלי שחיים מחוץ לבית. פשוט סדרה מקסימה.
ריקי הראל : איפה מוצאים אותם, את הספרים האלה?
ד"ר יעל שגב : במטח אפשר להזמין אותם. זה ספרים באמת הם עולים משהו כמו 30 שקלים לכרך.
ריקי הראל : מה הייחוד שלהם?
ד"ר יעל שגב : הייחוד שלהם שהם נכתבו עבור האוכלוסיה של האנשים עם פיגור שכלי.
ריקי הראל : מה זה, עברית קלה?
ד"ר יעל שגב : מעבר לזה גם הגיבורים הם גיבורים שהם בעצמם עם פיגור שכלי שחיים מחוץ לבית כולם, בהוסטלים, בדירות. כל האנשים שכתבו אותם… היתה איזה שהיא תחרות, כתבו אותם בהתנדבות, כולם אנשים שאו הם בני משפחות לאנשים עם פיגור שכלי או אנשים שעבדו הרבה שנים בהוסטלים ולכן כתבו ככה מחיי ההוסטל. כל ספר כזה מגיע גם עם דיסק שמע.
ריקי הראל : יפה. אז אם כן הוצאת גומא, במטח אפשר להשיג את זה.
ד"ר יעל שגב : נכון.
ריקי הראל : אני מקווה שמי שזקוק ידע איך לפנות. ד"ר יעל שגב, אנחנו מאוד מודים לך. את החוברת את הוצאת את זה כ…
ד"ר יעל שגב : לא, לא, ממש לא. אני רק הבאתי לכם את זה כדוגמא, זה פשוט איזה סיכום של השתלמות שאני מעבירה לצוותים.
ריקי הראל : זה לא היה מזיק שזה יצא גם, חוברת שתכתבו ככה ושאנשים יוכלו…
ד"ר יעל שגב : זה חוברת הוראות ורעיונות באמת לעבודה עם ספרים שמקבלים אותה בתום ההשתלמות שאני מעבירה שנקראת "ספר כגשר".
ריקי הראל : אז תודה רבה לך בינתיים ד"ר שגב.
ד"ר יעל שגב : תודה רבה.