יצאנו לבלות בלילה עם צעירים בכיסאות גלגלים. הממצאים העגומים לאחר בדיקה של ברים רבים ברחבי הארץ: מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. למרות שהחוק מחייב הנגשה לנכים, זה לא ממש קורה בשטח. "אנחנו רוצים להמשיך לחיות ולא להיות במעצר בית"
הדר גיל-עד / ynet
יום חמישי בערב ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. קבעתי עם ויטל ותומר, שני חבר'ה צעירים, לשבת על כוס בירה. השעה יחסית מוקדמת, הרחוב ומקומות הבילוי עדיין לא התמלאו, אבל מתברר שבפנינו עומדת משימה כמעט בלתי אפשרית: למצוא בר נגיש לנכים.
בר עם כיסאות ושולחנות גבוהים ולא נגישים לכיסאות גלגלים
זה מצחיק, הדבר היחיד שמבדיל בינינו הם כיסאות הגלגלים שבעזרתם הם מתניידים, אבל האופן שבו אנחנו מסתכלים על דבר פשוט כמו בילוי – שונה לגמרי. בעוד אני רגילה פשוט לבחור את מקום הבילוי ולצאת אליו, עבורם כל בילוי הוא מסע מפרך ומלא בסימני שאלה: האם הכניסה נגישה לנכים? ומה לגבי השירותים? והשולחנות? בחלק גדול מהמקומות, רוב התשובות שליליות. על כן, הם הקימו קבוצה בשם "נגישוט", שילוב של המילים "נגישות" ו"שוט". נגישוט מורכבת מצעירים כמותם, שנאבקים על הזכות הבסיסית לצאת לבלות. התלוויתי אליהם לערב אחד. ספוילר: המשימה נחלה כישלון. בירה לא שתינו, אבל לפחות למדנו עד כמה המצב חמור.
בלי שולחן, בלי שירותים
תומר יצקן מרמת־השרון נולד עם מום בעמוד השדרה שמשפיע על התפקוד המוטורי של רגליו. במהלך 25 שנות חייו הוא עבר ניתוחים וטיפולים רבים, אבל הם מעולם לא מנעו ממנו לנהל אורח חיים נורמטיבי. בימים אלה הוא מסיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, לוקח חלק פעיל בבחירות לראשות עיריית רמת־השרון, ובעשור האחרון הוא גם חבר נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים.
"זה דיסוננס גדול", הוא מתאר, "אני ספורטאי, אני מתמודד עם כל מיני קשיים בתחומי הפעילות שלי ואז אני בא למרחב הציבורי והדברים הכי מעצבנים עוצרים אותי מלעשות את מה שאני רוצה. זה מתחיל מנגישות – מדרכה לא ישרה, בורוֹת או מדרגות מכל סוג שלא מאפשרות מעבר נוח של כיסא גלגלים, וממשיך לקשיים שנובעים מסיטואציות חברתיות כמו סטיגמות שיש לאנשים על אנשים כמוני: הוא אדם מסכן, אדם נזקק".
את הסטיגמות שעליהן מדבר תומר חווינו יחד ברחוב התל־אביבי הסואן. בעיר שמתהדרת בפתיחות, קשה היה לפספס את המבטים והיחס המרחם. "הכי מעצבן זה שאנשים מאחלים לי להיות בריא", אומר תומר. "אני בריא מאוד! הרבה פעמים אנשים מציעים לנו עזרה על דברים מוזרים. אני יודע שזה בכוונה טובה, אבל זו עזרה שלא ביקשתי, והרבה פעמים מציעים לי אותה בכוח, וזה גורם לי להרגיש לא טוב".
כששאלתי אותו אם היו דברים שרצה לעשות ולא יכול היה, הוא ענה בגיחוך: "רציתי להיות כריסטיאנו רונאלדו ולא יכולתי. וברצינות, זה חלק מהמציאות שלי. לטפס הרים ולשחק כדורגל אני כנראה לא אוכל, אבל לצערי יש גם הרבה דברים של היום־יום שאני נאלץ לוותר עליהם, ובלי סיבה טובה".
ויטל זינגר, בת
31, חלתה בגיל חצי שנה בסרטן מסוג נוירובלסטומה, שפגע לה בעמוד השדרה ושיתק את רגליה. מאז עיקר ההתניידות שלה היא בכיסא גלגלים. היא עורכת דין, בוגרת תואר ראשון מהמרכז הבינתחומי במשפטים וממשל, מרצה ויזמית חברתית, וגם מדליסטית בינלאומית בריקוד לטיני בכיסאות גלגלים. לפני כן, זינגר נלחמה כדי להתגייס לתפקיד משמעותי, ואז כדי לצאת לקורס קצינים ולחתום קבע. "קרעתי את התחת כדי שתהיה לי נקודת פתיחה טובה ושאוכל להתגייס ולתרום, ובגלל שראו כיסא גלגלים ליד השם שלי, ניסו לוותר עליי. אפילו בבקו"ם היו עניינים של נגישות, ומכיוון שלא הייתה שם מעלית נאלצתי לעשות את הבדיקות הרפואיות במסדרון בקומה הראשונה כשאמא שלי מסתירה אותי עם מגבת. רק הדבר הזה יכול לשבור מלא אנשים".
שבע בערב, אנחנו ממתינים לוויטל שמתקשה למצוא חניה. משימה מורכבת לכל אדם בתל־אביב, ומורכבת שבעתיים למי שעושה זאת עם רכב המיועד לנכים בכיסא גלגלים. מתברר שפשוט אין כמעט מקומות חניה כאלה – עם עומק של שני מטרים, כדי שהמעלית שבאמצעותה היא יורדת מהרכב תוכל להיפתח. "לא היה לך קל יותר להגיע בתחבורה ציבורית?" שאלתי. ויטל צוחקת, ומציעה לי לבדוק כמה אוטובוסים עוצרים לה כשהיא מחכה בתחנה. "לא כל האוטובוסים נגישים לנכים", היא מסבירה. "אני לא יכולה להסתמך על זה".
יוצאים לדרך. הרחוב מוצף בשולחנות וכיסאות גבוהים, מאוד לא נגיש. ויתרנו על ישיבה בחוץ וניסינו להיכנס לבר הראשון. אי־אפשר. בכניסה ישנה מדרגה גבוהה, שכיסא הגלגלים לא יכול לדלג מעליה. בסדר, מי בכלל רוצה להיכנס לבר שלא מאפשר לך להיכנס אליו. "מקווים שאת סבלנית", צוחקים ויטל ותומר, שכבר מוכנים לאתגר.
המשכנו, בר אחרי בר, ולא מצאנו אפילו אחד שמתאים לישיבה. כשלא היה מכשול או מדרגה בכניסה, כל השולחנות והכיסאות היו גבוהים, ואי־אפשר היה לשבת לידם עם כיסא גלגלים; וכשהיו שולחנות וכיסאות בגובה מתאים, ולא היו הרבה כאלה, לא היו שירותים נגישים.
מדרגות באמצע הבר
ברוב המקרים, תאי השירותים קטנים כל כך עד שדוגמנית דקיקה הייתה מתקשה להיכנס אליהם, לא כל שכן אדם בכיסא גלגלים. בר אחרי בר, וכלום. בחלק ניכר מהברים שום דבר לא היה נגיש: לא הכניסה, לא מקומות הישיבה ולא השירותים. באחרים, רק אלמנט אחד היה חסר, אבל זה מספיק כדי שאי־אפשר יהיה לבלות. השמועות אומרות שכמה קילומטרים מאיתנו יש בר או שניים גדולים במיוחד, שבהם יש אפילו שירותי נכים.
והמצב בתל־אביב, כך נראה, עוד טוב יחסית לערים אחרות. העניין הוא לא בר כזה או אחר, ולכן בחרנו לא לכתוב את השמות, אלא לסקר את התופעה וההיקף. בניגוד למסעדות ובתי קפה, שדגמנו בתחקיר לפני כשנה ומצאנו פה ושם כאלה שנגישים, בעולם הברים כאילו לא חשבו בכלל על האפשרות שאנשים עם מוגבלויות רוצים לצאת לשתות כאחד האדם.
בירושלים, סצנת הבילויים מתפתחת מאוד בשנים האחרונות. גם שם התקשינו מאוד למצוא בר נגיש לחלוטין, כלומר כזה שיש בסביבתו חניה מתאימה, שאין מכשול או מדרגה בכניסה אליו, שיש בו גם כיסאות ושולחנות רגילים ושיש בו שירותי נכים. גם כאן, למסעדות ובתי קפה אפשר לצאת, אבל לא לברים. מתוך שמונה ברים, שבעה לא היו נגישים. אחד עובר בקושי – אמנם לא היו בו שירותי נכים, אבל הנסיין הצליח להיכנס לתא, גם אם בקושי רב, עם כיסא הגלגלים…
