יום העיון "שיח ידיים" על קהילות החרשים בישראל (אוניברסיטת חיפה 14.04.08) היה מוצלח מאד פרט לנושא אחד: חוסר התחשבות בלקויי שמיעה (לא חרשים) שמעדיפים לקרוא שפתיים. בהקשר הזה הגיעה התלונה הבאה:
"שמי סמדר, אני לקויית שמיעה מהלידה, פעילה בארגון "בקול" – ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים.
אני לוחמת על "נגישות לכל" ובוחרת לשתף אתכם בסוגייה מאד עכשווית. יצאתי זה עתה מיום העיון "שיח ידיים" בנושא קהילות החרשים בישראל. ביום זה יש 3 סוגי תרגום סימלוטני: לשפת סימנים, תמלול, ותרגום של המרצים בשפת סימנים לדיבור.
אך… התרגום לדיבור מתבצע מתוך הקהל- כלומר, המתרגמת מדברת לרמקול כשהיא יושבת בשורה הראשונה כשהגב שלה אל הקהל.
אני קוראת שפתיים, אינני יודעת שפת סימנים (כמו 99% מלקויי השמיעה). ביקשתי מהדוברת שתשב על כסא באלכסון – כך שאוכל לראות את השפתיים שלה, אך התשובה היתה: "זה בלתי אפשרי עכשיו !".
התשובה שקיבלתי היתה: תשתמשי בתמלול…
ואני… בוחרת לקרוא שפתיים, כל התרגלתי בשמונה שנות האקדמיה שלי.
אני כעוסה… וכזוכת אות השוויון לאנשים עם מוגבלות 2007– אני שואלת את עצמי – מתי נבין שנגישות הינה קודם כל "רגישות".
עם המוגבלות כל-כך לא רגישים לשונות שביננו – ורק כאשר נשכיל להבין שלכל מוגבלות יש את הצרכים שלה ולרוב הן אינן מתנגשות זו בזו – רק אז נוכל להטמיע את הנגישות בציבור כולו ובאנשי המקצוע."
אגב, המצב הזה אופייני גם לנכויות אחרות שיש בהן ספקטרום רחב של פגיעות. בעלי המגבלות ה"קשות" לא תמיד מפרגנים לנפגעים ה"קלים" ולהיפך: ה"קלים" מקנאים בהטבות שמקבלים הנפגעים הקשים. הדוגמא האקטואלית ביותר היא בנושא החניה לנכים.
