1. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה כבר קבע כבר לפני שנים שכל מקום עבודה בישראל, המונה מעל 25 עובדים, מחויב ב"ייצוג הולם" לאנשים עם מוגבלויות. אלא שהחוק לא טרח עד היום להגדיר מהו ייצוג הולם, ומאז אין כמעט ייצוג ובטח לא הולם. מאידך, כולם מדברים על ייצוג הולם. אין כנס כלכלי או ועידה נחשבת בעשור האחרון שהנושא הזה לא הופיע בתוכנית ובנאומים השונים, בין אם זה של חבר כנסת, שר או איש עסקים שתמיד מתגלה כחברתי גדול מעל במות גדולות.
כולם חרתו על דגלם את החשיבות, הערכיות והמוסריות. רק מעטים התחייבו לכך במעשים. זה מה שהופך את ההסכם שצפוי להיחתם להיסטורי, ודאי כשהוא נעשה באופן וולונטרי מצד המגזר העסקי. גם היוזמה והדחיפה של ההסתדרות מזכירה לכל הציניקנים ורודפי העבודה המאורגנת, שמי שפועל להחליש אותו מחליש קודם את החלשים.
2. אז המעסיקים וההסתדרות לא חיכו לממשלה, אבל הממשלה תגיע בסוף. איזה שר יצביע נגד החלטה לאמץ הסכם שמגדיל את שיעור ההשתתפות של בעלי מוגבלויות במשק?
3. ישנן קבוצות עסקיות שבמשך שנים נרתמו לנושא הזה ולא בשביל יחסי הציבור. ההסכם הזה לא מייתר את הפעילות שלהן, להפך: מעתה הן יוכלו להוביל את היישום שלו, אולי אפילו את ההרחבה שלו, ולנוע אל היעד הבא.
לכתבה המלאה באתר גלובס – לחצו כאן
