ביום 4.5.16 נתן ביהמ"ש העליון תוקף של פסק דין להתחייבות של רשות השידור, להנגיש את השידורים החיים בטלוויזיה בערבית לאנשים עם מוגבלות בשמיעה דוברי ערבית, ע"י הוספת כתוביות בערבית לשידורים החיים בשפה זו. בנוסף נקבע כי רשות השידור תשלם פיצויים כספיים לטובת כבדי השמיעה מהמגזר הערבי.
בכך למעשה התקבל ערעורו של אדם כבד שמיעה דובר ערבית על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, המפקח על פירוקה של רשות השידור, שקבע כי לאור הפירוק לא ניתן להגיש נגדה תביעה ייצוגית לאכיפת חוק הכתוביות ושפת הסימנים בטלוויזיה, ולפיצויים לטובת אנשים עם מוגבלות בשמיעה דוברי ערבית בגין היעדר הכתוביות.
תחילת הפרשה בפניית המערער מחודש אוגוסט לרשות השידור ולכנ"ר, שמנהל אותה עד שתוחלף ע"י תאגיד השידור החדש, בדרישה להוסיף כתוביות לשידורים החיים בערבית וגם לפצות את כבדי השמיעה דוברי הערבית. משלא קיבל תשובה עניינית פנה המערער לביהמ"ש המחוזי, בבקשה להגיש תביעה יצוגית נגד רשות השידור, בדומה לתביעות שהוגשו נגדה בעבר כשלא הוסיפה כתוביות לשידורים בעברית. כאמור ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, ועל החלטתו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, באמצעות עוה"ד שלומי אבני וערן פלסר ממשרד אבני פלסר עורכי דין.
בערעור נטען כי החלטת ביהמ"ש המחוזי גורמת חוסר-צדק והפליה בזכות להגיש תביעה יצוגית לאכיפת החוק ולפיצויים, המצטרפת להפליה הכפולה של לקויי השמיעה מהמגזר הערבי בשידורים החיים בשפתם – גם לעומת דוברי ערבית שאינם לקויי שמיעה ולכן אינם זקוקים לכתוביות, וגם לעומת לקויי שמיעה שאינם דוברי ערבית ונהנים מכתוביות בשידורים החיים בעברית. לדוגמה, כמעט בכל שבוע משודר משחק הכדורגל בשידור חי בערוץ 1 עם כתוביות "סמויות" בעברית (המופעלות ע"י התאמת ההגדרות בממיר), ובמקביל אותו משחק משודר באותו הזמן בערוץ 33 בשפה הערבית, אבל בלי כתוביות ללקויי השמיעה דוברי הערבית.
בדיון שנערך בפני המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון השופט רובינשטיין והשופטים שהם וברק-ארז, המערער הדגיש את חשיבות הכתוביות להגשמת עקרון השוויון והנגישות בטלוויזיה, בהתאם לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וחוק הכתוביות ושפת הסימנים בטלוויזיה, המחייב כתוביות בשפת התכנית בשידורים החיים כבר משנת 2009, בכמות מינימלית של תכניות שגדלה מדי שנתיים. יחד עם זאת, הסכים לצמצם את תביעת הפיצויים לתקופה שמיום 1.1.15, מפני שהכנ"ר מונה לנהל את רשות השידור עוד לפני כן, ובתקופה זו צריכות היו להיות כתוביות כבר בכל השידורים החיים.
רשות השידור והכנ"ר טענו מנגד, באמצעות משרד יגאל ארנון ושות', כי לאור הליכי הפירוק אין להרחיב את היקף השידורים, וכי הצעדים הכרוכים בהוספת הכתוביות צפויים לעלות ממון רב ולהימשך חודשים, עד סמוך לסיום פעילותה של רשות השידור. בנוסף הציעו, שבמקום הכתוביות בשידורים החיים בערבית יהיה תרגום לשפת הסימנים, בנימוק שקיים סעיף בחוק הקובע שבתכנית עם תרגום לשפת הסימנים אין חובה שיהיו גם כתוביות.
המערער השיב לכך שניתן בוודאי לקצר את התקופה להוספת הכתוביות, ע"י קבלת פטור ממכרז או השכרת ציוד בסכום סביר במקום רכישתו. בנוסף התנגד לאפשר לרשות השידור להסתפק בתרגום לשפת הסימנים, בנימוק שהחוק נועד להביא לכתוביות בכל השידורים החיים, ולא ניתן להפוך חריג מצומצם להפרה גורפת של חובת הכתוביות בטלוויזיה. המערער הוסיף שהוא אינו יודע את שפת הסימנים וכך גם רוב לקויי השמיעה בישראל.
בסופו של יום ובהמלצת ביהמ"ש העליון, רשות השידור והכנ"ר הסכימו לפעול להוספת הכתוביות בערבית בהקדם, וביהמ"ש העליון הבהיר שהוספת התרגום לשפת הסימנים תהיה בנוסף על הכתוביות ולא במקומן.
בנוסף המליץ ביהמ"ש העליון כי רשות השידור תשלם פיצויים בסך 40,000 ₪ שיועברו לארגון המייצג של כבדי השמיעה לטובת הפעילות במגזר הערבי, וכן תשלם גמול למערער ושכ"ט עו"ד בסך 105,000 ₪. ביהמ"ש ציין שסכומים אלה הינם על הצד הנמוך, מתוך התחשבות בהסכמות ובהליכי הפירוק של רשות השידור.
החלטת ביהמ"ש העליון שניתנה ב-11.4.16 >>
