בפתחה של עונת הקיץ ולאור תלונות רבות שהצטברו בעמותה, ביקשנו לשוב ולהזכיר לרשויות המקומיות על חובתן להנגיש את בריכות השחייה וחופי הרחצה שבתחומן עבור אנשים עם מוגבלות, וזאת כנדרש לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998 ותקנותיו.
בכל הנוגע לבריכות השחייה, תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישת למקום ציבורי שהוא בניין קיים) תשע"ב-2011, קובעת כי נגישות כוללת בין היתר הקצאת חניות נגישות, דרכי גישה נגישות, לרבות בתי שימוש ומקלחות נגישות וגישה נגישה אליהן.
כמו כן, סעיף 26(ב) לתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה) , תשס"ד -2004, קובע כי יש חובה שתהיה נגישות מהחניה של אתר בריכת שחיה וממדרכה סמוך לאתר עד לתוך המים של הבריכה העיקרית באתר.
בכל הנוגע לחופי הרחצה, תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקום שאינו בניין), תשע"ד-2013, הינן הרלוונטיות והן מדברות על חניות נגישות, קופות נגישות, שירותים ומלתחות נגישים וגישה אל בתי אוכל לרבות דרכי גישה עד לקו המים וסככות צל נגישות, עגלות כניסה למים ופרסום הסדרי הנגישות.
חוסר נגישות = הדרת נכים
היעדר נגישות לבריכות השחייה ולחופי הרחצה גורם להדרתם של אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם מהמרחב הציבורי, פוגע בזכותם הבסיסית לכבוד ולשוויון.
ויפים לענייננו דבריו של כב' השופט ברק בפסק הדין המנחה בעניין בוצר (בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 26 (1996):
"הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו בתוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת – במירקם הרגיל של חיי החברה".
לאור האמור, אנו מצפים מן הרשויות לפעול להסדרת הנגישות בהקדם האפשרי על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להגיע וליהנות ככלל הציבור הן בבריכות השחייה והן בחופי הרחצה.
