הפעם, שוב קיימנו את המפגש החברתי באכסניה הקבועה שלנו לחודשי הקיץ, היא ברכת השחייה שבקיבוץ להבות הבשן. החברים הם הם שמבקשים את הפעילות הזו ואנו נענים ונהנים לבקשותיהם.
החברים מגיעים מדרום עמק הירדן, כרכום, חצור-הגלילית, קריית-שמונה, מטולה, קיבוצי האזור, וחברים מכפרי הדרוזים שברמת הגולן. מבנה המפגש הוא פשוט: נפגשים בברכה, ומי שרוצה נכנס לשחות או לשכשך במים, והחברים היותר יבשתיים יושבים בצל ומבצעים "פיזיותרפיה של הפה והלסת" על ענייני היום, אתמול ומחר.
נו שויין, מה הרבותא של מפגש זה? ישאל כל אחד (אולי אחד שיקרא כתבונת זו…) שעיניו שוזפות כתבה זו. העניין הוא בכך שאנחנו מרגישים כמו אנשי ביל"ו, 1882, חלוצים אמיתיים! הלו, חלוצים? אנופלס, קדחת? אנחנו ב-2016, וחלוצים יש במקרה הטוב בכדורגל הישראלי, בעצם אין שם חלוצים… כן אנחנו במרחב חלוצים על אמת, משום שהצלחנו ליצור קבוצה אמיתית של שווים! קבוצה שבה יש אנשים עם מוגבלויות שונות: מוגבלות ב: ניידות, באין-ראייה, נפשית, אנשים אחרי שבצים של לב או מוח, ואנשים עם מש"ה (פיגור שכלי), ולכולם יש מקום של כבוד בתיבת-נוח של המרחב. אנחנו מרגישים כחלוצים, כרוקחים המודדים כמויות וריכוזים ורוקחים קבוצה לתפארת הגליל ולתפארת השילוב של אנשים.
אחד החברים שלנו "התבלבל", והגיע שעתיים לפני מועד התחלת המפגש, והנה – הפתעה! בבריכה היו הרבה נערים ונערות שהיו אצלנו ביום להגברת המודעות לנגישות ולאנשים עם מוגבלות, והם הכירו אותו, ואירחו לו חברה, ושמעו בצמא את סיפוריו המרתקים על עברו המפואר שלפני התאונה שקרתה לו. אותם נערים הם הם שהובילו את לקויי-הראייה והעיוורים ממגרש החנייה ועד מקום שבתנו בצל. ראינו את יחסם האמיתי והכן לאנשים עם מוגבלות שהוא יחס רגיל בין אדם לאדם אחר, שכולה יש לו מוגבלות – So what?. אותם נערים ונערות עמדו לעזרתנו בכל דבר שביקשנו. לו יהי!
ראינו איך נוצרות ידידויות "רגילות" בין אנשים עיוורים לחברים עם מש"ה, ראינו עזרה הדדית בין חברים כאלו לחברים אחרת… דברים שלנו נראים כבר "רגילים", אך הם בהחלט לא עניין של "חזון נפרץ" במחוזותינו. ראינו חלום שהפך למציאות! ועתה יש לנו זכות לחלום חלום חדש ולנסות ליישמו!
אבטיחים קרים, פיצות גליליות, שתייה קלה, ואווירה קסומה ורגועה, עד שאדם מהיישוב היה אומר: "קבוצה רגילה". כן, אנחנו קבוצה רגילה! תחזקנה ידי כל אחינו וגו.
