בכל השנים הקודמות, כלומר בשש השנים האחרונות, הצנענו את יצירותיהם של החברים מ"מע"ש אהבה" (מפעל עבודה שיקומי, לאנשים עם מש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית), מה שקראו בעבר פיגור שכלי) בקריית-שמונה.
למה הצנענו? למה לא פתחנו וחשפנו? אולי משום שלא חשבנו שמישהו יאמין שהאומנות הזו היא פרי ידיהם ומוחם של החברים האלו.
אבל הפעם, בלחץ רב של שתי סטודנטיות מהמכללה, אשר לחצו חזק כדי שהעבודות/יצירות ייחשפו לציבור
– הכותב נעתר לבקשה הזו.
הסטודנטיות: לי וולף וסיון ולק רצו לחשוף את העבודות לכמה שיותר סטודנטים, אנשי סגל, קרובי משפחה של החברים ואנשי המרחב בגליל. התערוכה תוכננה במקביל למסיבת הסיום של "מותק של תאטרון", ובמתחם הגדול ומאיר העיניים בו נערכה המסיבה. לי וסיון, יחד עם מדלן ממן, האמנית שמובילה ומדריכה את סדנאות הקרמיקה של "המרחב לחיים עצמאיים בגליל", הביאו לתערוכה עבודות שונות, ולאו-דווקא את "הכי יפות" בעיני "האדם הרגיל", אלא בחרו לפחות שתי עבודות של כל אחד ואחת מ-16החברים המשתתפים בסדנאות. כך הגיעו עבודות של צלחות, כלים שימושיים, עיטורים, פרחים מקרמיקה, חיות מקרמיקה, ועוד עבודות פרי החברים.
כשעברו במקום סטודנטים ואנשי סגל ואורחי המסיבה של "מותק של תאטרון", חזינו במחזה אבסורד שאפילו חנוך לוין ז"ל לא היה מצליח לכתוב בכישרון כזה כפי שחזינו: אנשים עומדים כלא-מאמינים למראה עיניהם, והם שואלים שאול וחזור: "באמת אנשים עם מש"ה עשו את העבודות? לא יכול להיות, זה בטח אתן הסטודנטיות והמורה לקרמיקה עשיתם"! או:" לא מאמין שהם עשו דברים כאלה יפים!" ועוד ועוד מילים שפחדנו לשמוע… ואנחנו עומדים וצוחקים במבוכה ובגאווה עצומה.
מגוון יצירות האומנות מקרמיקה מוצגים על שולחנות ארוכים
לצערנו רק מעט מהחברים והחברות שבסדנאות הקרמיקה הגיעו לתערוכה של עצמם, וזו מסיבה טובה, חלקם מכפרי הדרוזים שברמת הגולן, חלקם מצפת, מטובא-זנגרייה, ובעצם מכל רחבי הגליל העליון, וזו עוד אחת מסיבות גאוותנו: בסדנאות האלו יש את כל שדרות האוכלוסייה שבישראל: דתיים, חילוניים, דרוזים, בני-משה, בדואים, אנשי עיירות הפיתוח.
משום ההצלחה הגדולה של תערוכת הקרמיקה שלנו, בו במקום החלטנו שבשנת הפעילות הבאה נקיים שתי תערוכות כאלו במכללת תל-חי, אחת באמצע השנה, והשנייה בסוף השנה. לו יהי!
מימין: סיון ולק, מדלן ממן ולי וולף
