מידע מסייע

כמו בטירוף המשול לריצת האמוק של הלימינג אל הים, כך המרחב "רץ" תמיד אל השונה, האחר, אולי אפילו המוזר משהו, כאשר הוא חוגג או מבצע פרויקטים. כך בדיוק גם אורגן ובוצע ערב הסיום הזה.

נאמנים למוטו של המרחב: "מה שעלינו – אתנו", שאלה רוני האוזנר, מנהלת סדנת התנועה את המשתתפים איך הם רוצים לציין את סיום השנה. החברות והחברים החליטו שהסיום יהיה מתנה לחברים הטובים שלהם! קצת אניגמתי המשפט הזה. הסבר: הם יזמינו לערב הסיום 3-2 מהחברים הטובים שלהם שיבואו לחגוג יחד אתנו. כמו-כן החליטו המשתתפים שהכיבוד יהיה מעשה ידיהם להתפאר…

האולם קושט בצבעוניות רבה, ונוצר מתח אצל החברים, כאשר כל אחד מנסה לנחש מי האורחים שיבואו. והם באו: הורים של משתתפים, אחים, חברים צעירים של הסטודנטיות המשתתפות בסדנה, חברים וחברות קרובים וכמובן בני-זוג של המשתתפים. קהל רב וססגוני לעילא ועילא.

השאלה שריחפה באוויר הייתה האם רוני תוכל לגרום לכך שהמשתתפים הרבים יתחילו לנוע בניצוחה. כמו שאמר שארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו." אז למרחב בגליל יש ארכימדסה משלו, הלא היא רוני האוזנר, אשר הצליחה לגרום לכך שכולם! פרט לאיש אחד התחילו לנוע "כפרפטום מובילה" (בתנועה מתמדת), ו45 אנשים נעו וזעו והתמתחו והתכווצו, והתחברו במרפקים, בברכיים, וידיים התנופפו מעלה מטה, ועגו חגו כדרווישים תורכיים מעופפים, והחשוב מכל, על פניהם של החוגגים היה מרוח חיוך רחב, אפילו כותב שורות אלו, הנחשב לבוק ולבול עץ, הצליח להניע גופו בקלילות יחסית של דחפור

D-10, ורוני מנצחת בחן על כולנו.

שעה ורבע נענו, נגענו, התלכדנו לקבוצות, כאשר בחלק גדול של הערב רוני העבירה את ההדרכה לסטודנטיות המסורות שלנו. הסטודנטיות קיבלו קבוצות של 24 חברים והובילו את הקבוצה בתנועות עם מטפחות צבעוניות ובלונים ססגוניים ממולאים בהליום. כאשר אנחנו על אדי הכוח האחרונים של גופנו, התנועה פסקה, ובעצם הכיף הגדול נגמר… ככה זה, תמיד בשיא זה נגמר (חכם גלילי בגיל הפנסיה).

 
                                                     החוגגים משתתפים בסדנת תנועה צבעונית עם סרטים ובלונים

עברנו במהירות מתנועה לחלק הרשמי מעט יותר של הערב: חלוקת תעודות לכל המשתתפים. את התעודות לחברי הקבוצה חילקו: עדינה אייזיק, רכזת שטח ללימודי שדה במכללת תל-חי, רוני האוזנר, מנחת הקבוצה ועופר מיכאלי מהמרחב בגליל. האמת שזה חלק סטנדרטי בכל טקס דומה, אבל כמו במרחב שתמיד יש לו טוויסט בעלילה, פתאום ראיתי אישה מבוגרת שקיבלה תעודה שהיא דומעת מאוד. לשאלתי מדוע היא בוכה, היא ענתה:" אתה יודע עופר, זו התעודה הראשונה שאני מקבלת בחיים, ואני מאושרת, גם לי יש תעודה." וגם אני התחלתי לטפטף. לו יהי!

אחרי הטקס ניגשנו לעבודה הקשה והאמיתית של ערב הסיום. לערב הזה כאילו תחרות הוכרזה בין המשתתפים: מי יביא את המאכל הטוב ביותר! סמבוסקים כורדים, חריימה מרוקאי, חצילים בנוסח כזה ונוסח אחר, לחמניות מיוחדות, עלי גפן ממולאים, פסטה בכמה נוסחים, מעדני הבלובס הצפוני, קינוחים בדרגות שב"מאסטר-שף" עדיין לא חולמים שייעשו, עוגות ועוגיות של רוב עדות ישראל, פשוט: מה טובו מאכליך ישראל!

כן, זה היה סיום גדול שהשאיר טעם גדול של עוד לשנה הבאה. הללויה ואמן!

צילום: דן דוידוביץ'

   
החוגגים משתתפים בסדנת תנועה בזוגות                                                           חברי הקבוצה מקבלים תעודות סיום