מידע מסייע

יצאנו אט, חיוור היה הבוקר, עננים נמוכים רווי משקעים מרחפים מעל ראשינו, פנסי המכוניות מגששים באפלה עטויה בערפל כבד… כל מה שקראתם עד כה נכון! הרי אין אצל נגה סיון, מנהלת המרחב לחיים עצמאיים בגליל רגיל/מצוי. אסור להיות שגרתי, תמיד לחתור למיוחדות ולמצוינות ולמשוגעות נהדרה.

דווקא חניך מהמכינה במעגן מיכאל הוא שיצר קשר עם נגה וביקש לעשות משהו יחד עם המרחב בגליל. נגה הציעה להם לקיים מסע רגלי בדרים הכי לא סלולות והכי קשות במרום הגליל כמסלול "לטיול" של עיוורים ולקויי-ראייה יחד עם חניכי המכינה. הצענו את הרעיון הטיולי הזה לאנשים במרחב, וארבעה מופלאים ומופלאות קפצו על האתגר: כפיר בר, שיר כספי, ורדה אדר ועידן חיון. מנהלי המרחב בגליל תרמו עצמם למבצע, וכך יצאנו כמו בשורה הראשונה: יצאנו אט וגו.

חברי המרחב בגליל העיוורים מטיילים עם חניכי המכינה

נפגשנו בוואדי אלקוש שאפילו הוויז סירב לגלות לנו איפה זה. נפגשנו עם חבורה של 47 חניכים ואנשי צוות של המכינה, אנשים נהדרים: דווקא כאן קרה משהו נפלא שהקרין במשך כל היום: בחבר'ה מהמכינה בתסיסותם החלו לשיר ולפזז כגדיים במצוקי נחל דרגות:

הנה (שם של מישהו) על הסוס,

הוא יפה כמו ג'מוס

הנה (שם) על הסוס

וככה זה הולך (נעצר ליד מישהו)

ק-ק-קדימה ה-ה-הצידה

א-א-אחורה ולהתחלף

וראו פלא, גם "העיוורים שלנו" החלו לפזז ולשיר יחד עם החברים הצעירים, תוססים, סקרניים, חושבים, אוהבים להתנסות, וכל סופרלטיב שהקורא ירצה להוסיף – ראוי גם ראוי הוא! התחלקו לארבע קבוצות, וכל קבוצה "קיבלה" חבר לקויי-ראייה או עיוור. אחרי היכרות קצרה יצאנו לדרך כאשר החבר שלנו מדריך את הצעירים איך הוא רוצה שינגישו לו את הדרך והסביבה. היה אחד שביקש לאחוז במרפק המלווה שלו, שנייה ביקשה לשים יד על כתף המלווה, וכך כל אחד ואחת הסבירו לקבוצה מה זו הנגישות שלו.

אחרי שני קילומטרים של הליכה שגם חיילי סיירת מטכ"ל היו מקטרים על הקושי בה, הוספנו גורם חדש למסע: חילקנו לכל זוג של חברי המכינה כיסוי-עיניים, וביקשנו שמעתה הם יהיו ה"עיוורים", והם יהיו המנגישים. המסע הפך איטי והצעירים פתאום השתתקו והתרכזו בהליכה כעיוורים או בהנגשה לעיוורים. ראינו מחזות מרהיבים של הנגשת פרחים, כאשר המנגישה מתארת את הפרח, את זרעיו, ולבסוף מעיפה את הזרעים עם המצנח באוויר, ומגישה את המראות ל"עיוורת שלה" שמענו תיאורים מילוליים על-לה עגנון של הנגשת נוף, תיאורי גווני הירוק, תיאורי חמוקי הגבעות והזדקרות הצוקים שבוואדי, והעיקר ראינו תשומת לב חדה ודאגה אמיתית של המנגישים "לעיוורים". כמובן שאחרי 20 דקות הזוגות התחלפו והעיוורים פקחו עיניים וראו (כמו באגדות), והמנגישים "התעוורו".

לאחר מכן קיימנו מעגלי שיח: כל קבוצה של חבר'ה מהמכינה ישבו בנחת עם "העיוור שלהם" ושמעו את סיפור חייו, או את סיפור התעוורותו, ואיך הוא חי, ומה הוא עושה, הקשיים, הפעילות במרחב לחיים עצמאיים, והחניכים שאלו את שאלותיהם שלפעמים היו שאלות נוקבות ונכונות לגבי הנכות. אני מוכרח לכתוב שלמרות ששמעתי ת החברים שלנו מספרים על עיוורונם כבר עשרות פעמים, הרי שבפעם הזו הם סיפרו מ"הקישקעס", מנבכי לבם ומוחם, ובכך יצרו אמינות בלתי-רגילה שריגשה עד דמעות…

הגיעה שעת ארוחת הצהריים. כן, אני יודע מה אתם חושבים על ארוחת הצהריים… אבל כאמור אצלנו אין רגילות ושיגרה, ואחרי שנפרסה ונפרשה ארוחת הצהריים בשטח, לא, לא, לא! הצענו לחניכים לחזור ולשים את כיסויי-העיניים, כדי לדעת גם על הקשיים באכילה על-עיוור. דווקא החברים שלנו הסבירו במהירות על שיטת האכילה וההנגשה של הארוחה (הצלחת מדומה לשעון: החומוס בשעה 9, הטונה בשעה 3, הפיתה בשעה 6…, אם ההורים של החבר'ה מהמכינה היו רואים את יוצאי-חלציהם אוכלים כה לאט, בנימוס פולני, עם המילים הכבר לא נפוצות, כמו: בבקשה, תודה, הם היו גאים עד בלי די בבניהם (שטויות, גם ככה הם גאים בהם).

אחרי ארוחת הצהריים הלכה החבריא במעלה תלול שאומרים שלהעפיל לפסגה של הקילימנג'רו, הוא משחק ילדים לעומת העלייה באותו מעלה שהוא כל כך תלול שאפילו שם אין לו – או שהוא קרוי ע"י הילידים "מעלה אינשם".

סיימנו את היום הנאדר והנהדר הזה בשיחת סיום וסיכום מלב אל לב. גם החברים שלנו עם לקויי-הראייה וגם החניכים אמרו שהיום הזה חצב בלבם, שינה דרכם, נתן להם כיוון ללכת לאורו, שהיום הזה ממש פרץ מחסומי חשיבה בקשר לנכים. החברים שלנו אמרו דברים פשוטים מאוד: יום כזה, ימים כאלו, הם הם שיישנו את החברה ויחסה לאנשים עם מוגבלות. לאו-דווקא ימים "בומבסטיים" ומתוקשרים, אלא ימים קאמריים שכאלו, הם שיפסלו את החברה הישראלית להכלת האדם השונה בחברה. אנא, לו יהי!