בית הגלגלים, הינה עמותה ללא מטרות רווח, המחזקת את הפן החברתי-ערכי בקרב ילדים ומתבגרים בעלי מוגבלויות פיזיות מגוונות.
במשך למעלה מ- 30 שנות קיומה, פיתחה עמותת בית הגלגלים ביחד עם מאות מדריכים שכולם מתנדבים, מסגרת ייחודית המאפשרת לחניכים לצאת מבית-הוריהם לשבתות, חוגים, בילויים וטיולים. להרחיב אופקים, לפתח מיומנויות חברתיות, להתנסות בחוויות יומיומיות אותן חווים ילדים בני גילם, לעמוד מול אתגרים פיזיים חדשים ולהגשים חלומות…
בסניף צפון פועלת תוכנית "מעברים" לבני 15-18, תוכנית המבקשת לפתח את הצעירים דרך התנסויות מגוונות, להכין אותם לעצמאות הן ברמה הפיזית והן ברמה המחשבתית. התוכנית מבקשת לחזק את המודעות העצמית שלהם, לאפשר להם לפגוש את היכולות שלהם, החוזקות וגם החולשות.
במסגרת תוכנית "מעברים" [המכונה גם "דירת אימון"], התבקשה השנה הקבוצה לבחור פרויקט שבו הצעירים תורמים לקהילה. לאחר התלבטויות הם בחרו לעסוק בהסברה לנהגי אגד> כיצד להתייחס לאדם בכסא גלגלים המבקש לנסוע בתחבורה ציבורית.
ואכן – לפני כשבועיים זה קרה! לאחר תהליך של למידה מאנשים שפגשנו שהסבירו לנו את הרצוי והמצוי בנוגע לתחבורה ציבורית בארץ – ביניהם עמית אונגר, בוגר סניף הרצליה של בית הגלגלים שעובד כפקח מטעם הנציבות לשוויון ; ד"ר רויטל סבירסקי מנגישות ישראל צפון, לאחר שהתנסינו בעצמינו כמה פעמים בנסיעה ולאחר שהתכוננו והתאמנו על מה חשוב לנו להגיד, נפגשנו עם 55 נהגי אגד מסניף קריית-חיים כדי להסביר להם איזו עזרה אנחנו מבקשים מנהג שפוגש אדם עם מגבלה פיזית שמחכה בתחנה ורוצה לנסוע באוטובוס.
המפגש עם אגד לא היה יכול להתקיים ללא העזרה והשותפות לה זכינו מנועם כהן- רכז הבטיחות של אגד במחוז צפון. נועם היקר הבין מיד את הפוטנציאל והחשיבות של מפגש שכזה ונרתם להסברה! גם במהלך ההדגמות הוא חזר והדגיש את הרגישות שיש לגלות לעצמאותו של הנוסע בכסא הגלגלים וכמובן– שזאת חובת הנהג להעלות כל נוסע.
שלושה חניכים ביקשו להיות הדוברים הראשיים – ניר דריבן, בר שביט וסלבה יורצ'נקו [שהוא גם הוגה הרעיון!] כל אחד מהם סיפר את הסיפור האישי שלו כנוסע באוטובוס, וחידד כיצד הנהג יכול לעזור. ניר למשל, נוסע באוטובוסים בין-עירוניים וצריך עזרה מהנהג שיעלה לו את התיק ויפנה עבורו את המקום הראשון ; סלבה נוסע באוטובוסים נגישים עירוניים ומתנייד בעגלה ממונעת – אמר שחשוב שהנהג יידע באיזו תחנה הוא רוצה לרדת, כי אין באפשרותו לצלצל וכן סיפר שלצערו הרב הוא נתקל לא פעם בנהגים שאין להם את המפתח לרמפה ואז הוא נאלץ לחכות בתחנה לאוטובוס הבא.. בר הדגישה לסיום כי אחד הדברים החשובים ביותר הוא – שהנהג צריך לשאול "איך אפשר לעזור?" ולא לחשוב שהוא מבין הכל, כי אצל כל אחד זה שונה ולפעמים רוצים לעזור, אך יכולים גם לסכן את האדם בכסא הגלגלים כי לא באמת מכירים או יודעים איך.
לאחר השיחה הייתה גם הדגמה בחוץ עם 2 אוטובוסים נגישים. על ההדגמה היו אחראיות החניכות : הדס אדרי, רותם הרוש וחנאן דראוושה שחידדו את עניין הסבלנות שאנו מבקשים מהנהגים כי זה לוקח זמן לעלות לאוטובוס. ההדגמה הייתה מאוד חשובה כי יש נהגים, גם ותיקים שלא מכירים או לא התנסו בהעלאת נוסעים בכיסאות גלגלים לאוטובוס. מלבד ההדגמה שעשו החניכים, נתנו גם לנהגים לשבת בכיסא גלגלים ולהבין את העניין כמו שהחבר'ה שלנו חווים אותו!
היה מפגש מאוד מרגש ומשמעותי! ואין לנו ספק שהנהגים שהיו ושמעו – יגלו יותר רגישות ואיכפתיות. סלבה מספר שמידי פעם כשהוא מסתובב ברחוב, מצפצפים לו נהגים שהיו בהרצאה ואומרים שלום! צריך לזכור שכדי "לחנך" באמת את הנהגים – צריך לצאת לדרכים! למרות החששות והקשיים, פשוט לצאת ולהתנסות בנסיעה באוטובוסים ולקבוע עובדות בשטח!!!
