לפני שאני מתחילה, כמה מילים חשובות: העולם (למעט כמה נקודות אור מבורכות) אינו מקום נגיש ומתחשב לכיסאות גלגלים. בתור אזרחי מדינת ישראל, אני מעריכה שאתם מבינים למה אני מתכוונת.
תעשו לעצמכם טובה ואל תתנו לדבר לעצור אתכם מלעשות מה שעושה לכם כיף!
העולם אולי לא נגיש אבל אין דבר כזה שחור או לבן, אנחנו חוגגים בתחום האפור לכל גווניו, ופה ניתנת ההזדמנות לקפוץ קפיצת ראש בסגנון חופשי לתוך החיים ולאכול אותם…
ובכן, זוהי סוג של סקירת נגישות בקווים כלליים של מקומות בהם טיילתי וביקרתי בשנתיים האחרונות בעולם… (במילים אחרות, סקירה והערכת מצב הזיכרון שלי…)
אני מרבה לנסוע בעולם, אך מרבית מסעותיי הם יותר לסיבות אישיות מאשר טיולים תיירותיים ממש, כך שבכל מדינה שאני מבקרת בה אני יכולה לשתף אתכם במצב הנגישות רק מהחוויות שצברתי במקומות שכן ביקרתי, ורובם בהחלט שווים ביקור (היי, הריי בכל זאת אני בחו"ל, לא? אין מצב שאהיה רק תקועה בין ארבע קירות ולא אטייל ואחקור).
מקווה שהמידע יהיה לכם לעזר ובעיקר שיעורר בכם את החשק לטייל…
מדינת קראלה (Kerala) השוכנת בקצה הדרום מערבי של הודו היא אחת המדינות המפותחות והעשירות ביותר בכל תת-היבשת. קראלה אקזוטית במיוחד . מדינת קראלה מחולקת לשלוש רצועות אורך גיאוגרפיות: הרצועה המערבית היא רצועת החוף ובה הערים הגדולות, כפרי הדייגים ותעלות המים (backwaters) שהשייט בהן מומלץ ומן האתרים היפים והמרהיבים בעולם. זהו גם החלק הירוק והפורח, עמוס עצי הקוקוס, המנגו והאגוזים. החלק הפנימי יותר הוא מעין שפלה ואזור מעבר ובו כפרים מעטים. הרצועה השלישית היא רצועת ההר, ובעצם השתפלותם המערבית של הרי הגאטים המערביים.
מטרת הנסיעה שלי לקראלה הייתה בעיקרה לקבל טיפולים ברפואת האיורוודה שקראלה מפורסמת גם בזכותה. בהודו שהיתי בערך 5 חודשים שעיקרם היו בטיפולים, אך כמובן שטיילתי והסתובבתי, ופה אחלוק אתכם את המידע והחוויות שצברתי במסע.
משך הטיסה:
ישראל-ירדן (45 ד' לערך),
ירדן-סרי לנקה (6 ש' לערך, ממליצה לעשות עצירה בקולומבו, סרי לנקה, לכמה ימים. לדעתי, אם תחפשו טוב אני כמעט בטוחה שתמצאו מלון נגיש. בכל מקרה, המקום שווה ביקור, יפה יפה יפה!…)
סרי לנקה- קראלה (30 ד' לערך)
יציאה מנמל התעופה בן גוריון (נגיש) לירדן (בגלל שהיה לי זמן קצר בין הטיסות לא הייתה לי האפשרות לבדוק נגישות, אך המודעות קיימת והיו שרוולים לטיסה – מה שמתברר בהמשך כדבר לא כל כך מובן מעליו…)
טיסה מירדן לסרי לנקה (נמל התעופה של סרי לנקה שופץ ונגיש לכיסאות גלגלים ויש שירותי נכים, לעומת זאת, אינני בטוחה לגבי זכרוני לדרכי הירידה מהמטוס.. אך יכול להיות שהיו שרוולים…). טיסה מסרי לנקה לתריוונדרום, בירת מחוז קראלה, הודו.
אוקי. בהגיעכם להודו, עליכם להעביר את עצמכם למצב נפשי-פסיכולוגי-מדיטאטיבי של ניתוק מסוים מהמציאות ובאותו הזמן להיות מוכן לסמוך על כוחות עליונים ולקבל את כל מה שיגיע בהמשך… לא פשוט, אך הכרחי… כך התברר לי עוד רק כשהגעתי לשדה התעופה כאשר לאחר המתנה ארוכה במטוס אכן הגיע כסא מיוחד למעבר, אך הוא היה רחב מדי בכדי לעבור בין הכיסאות, וכשהגעתי בסופו של דבר לדלת, הדרך היחידה לרדת היתה ע"י 4 חבר'ה שסחבו אותי עד למטה וכן ההגעה לשדה נעשתה ע"י איש צוות שדחף אותי ברגל בין כל המטוסים במנחת עצמו…
בתוך שדה התעופה ישנה נגישות וקיימים שירותי נכים (אולי המקום היחיד שהם קיימים בקראלה).
העיר הראשונה שבה שהיתי היתה ורקאלה – עיר שמוקד התיירות בה ממוקם על צוק גבוה מול אחד החופים המרהיבים ועם השקיעות היותר יפות וצבעוניות שהכרתי. בשנים האחרונות התיירים מתחילים לגלות את איזור דרום הודו שהיה נחשב פחות מתוייר בעבר, וורקאלה מושפעת מכך וניתן לראות את ההתפתחות התיירותית המואצת בה. כל איזור הצוק (the cliff) מורכב ממסעדות, חנויות, מרפאות איורוודה ובתי מלון.
בוורקאלה התאכסנתי תחילה בבית מלון שהזמנתי בו חדר מהארץ (green palace) שבו הובטחה לי נגישות מלאה. ובכן, כמו שלמדתי ואציין בהמשך, נגישות היא מונח שניתן לפרשנויות רבות ומשונות בהודו, במילים אחרות, זה כמעט ולא קיים בכלל.. אז כמובן שחיכו לי 10 מדרגות, אך צוות המלון היה נלהב להרים ולהוריד אותי…
אחרי כמה ימים השכרנו בית לא רחוק מהצוק, שהיה בנוי בצורה הפחות או יותר אופיינית לאיזור (כמעט תמיד תמצאו שתיים-שלוש מדרגות בכניסה וכן מדרגה במקלחת). המקלחות בד"כ פתוחות, אך צריך לוודא שהשירותים הם לא רק חור ברצפה.
לאחר חודש עזבתי את ורקאלה לעיר קולאם הנמצאת כשעה נסיעה משם כדי להתחיל בטיפולים, אך ביקרתי בוורקאלה אחת לשבוע בערך ונשארתי לישון באחד ההוסטלים הזולים. באחת הפעמים, לכבוד ליל הסדר (ובעיקר בגלל שנמאס לי מהלכלוך, החום והבלאגן של קולאם), פינקתי את עצמי בלינה באחד המלונות המפוארים – the taj garden – וכמדומני היה בו חדר שנחשב נגיש (אך פה שוב פועל חוק הנגישות ההודי ולפני חדר האוכל יש גרם מדרגות ארוך…
אך סבלים בהישג יד תמיד יש.. בייחוד אחרי ששילמת כ"כ הרבה לחדר…).
ובכן, הגענו לסיפור של העיר ששהיתי בה רוב הטיול- קולאם. רוב התיירים שכן ביקרו בעיר הזו, ביקרו בה משתי סיבות: לעלות על הספינות השטות ב-backwaters באחד הנמלים או שפשוט עברו שם בטעות. זו עיר הודית רגילה ולא נחשבת כעיר תיירותית. את רוב זמני שם ביליתי בעיקר בקליניקה, בבית שהשכרתי או במקום היחיד שהיה בו מזגן – מרכז לחתונות (אל תשאלו מה אפשר לסבול בשביל מזגן), מהסיבה הפשוטה שפשוט אין שם מה לעשות.
|
הספינות השטות ב-backwaters |
|
|
מבחוץ |
ומבפנים |
 |
 |
באחד מסופי השבוע החופשיים מטיפולים, השכרנו רכב עם נהג (אתם לא רוצים לנהוג בהודו. תאמינו לי) ונסענו לאיזור ההרים – לעיר הקייט מונאר, כ-1,600 מ' מעל פני הים. איזור ירוק, קריר ומדהים בנופיו. מלא בג'ונגלים ומטעי תה. במונאר ניתן למצוא מלונות רבים ברמות שונות. לדעתי, המשחק בעניין בתי המלון הוא לא לחפש את המילה נגישות, אלא לשאול שאלות פרקטיות כמו מס' המדרגות וכדומה, לשלב את הצרכים המיוחדים שלכם עם יצירתיות וידיעה שהכל אפשרי.
נגישות:
ובכן. זוהי המדינה והמקום לתת ליצירתיות שבכם להתפרץ. בדרום הודו, המושג נגישות לא קיים כמעט בכלל (אולי בצפון, הצד ה"מודרני" יותר, המצב שונה, אך אין לי ידע בנושא).
אני הייתי ממליצה להגיע להודו עם מלווה בעל שרירים ויכולת אלתור מפותחת.
אם בכל זאת ברצונכם לנסוע לבד, שמעתי על אנשים ששילמו (והכל במחירים זעומים ומצחיקים) לסבלים שיסחבו אותם ממקום למקום. מממ… גם בלי נכות זה נשמע לי מצב אידאלי…
דרכי תחבורה:
אוקיי. ישנה אפשרות כמובן למצוא נהג מונית הודי חמוד, לשלם לו מחיר מסוים ושישמש כנהג פרטי לאורך הטיול.
האפשרות השנייה היא הריקשה, סוג של הכלאה בין אופנוע עם תא נוסעים שאמור להספיק למקס' 3 אנשים, אבל כמובן שבהודו תמצאו כאלה דחוסים במשפחות שלמות + חיית המחמד + הקניות מהסופר… בכל מקרה, עם עזרה וקיפול הכסא, אפשר לקפץ לתוך הריקשה, אבל כמובן שהכול תלוי פה ברמת ההתניידות שלכם.
אוטובוס… לא הייתי ממליצה, אך הבחירה בידכם.
טיפ חשוב:
שירותי נכים – תשכחו מזה. רוב הפעמים מה שתמצאו יהיה רק חור ברצפה וגם זה במזל. מניסיוני, ההמלצה שלי תהיה להצטייד בסוג של כסא שירותים מתקפל וסדין גדול להקיף בו עצמכם במידה ותטיילו ותצטרכו שירותים בדרך.
באותו הנושא עלי להוסיף נקודה חשובה. צאו מנקודת הנחה והבנה שאין ממש הבדל בין אם הינכם מטילים את מימיכם בצד הדרך, עומדים על הראש או פשוט מחייכים, בכל מקרה אנשים יראו בכם כחייזרים ויבהו בכם/ יברחו מכם/ ינסו לגעת בכם בגלל היותכם על כסא גלגלים, כך שיש פה הזדמנות פז לעשות דברים שבדרך כלל לא הייתם מעיזים.
בלי שום ספק אני אחזור להודו.. מקווה להיתקל בכם שם.
ליאור עמיחי.
