שערורייה קטנה פרצה בארצות הברית לפני שבועיים, כאשר בפרק של סדרת האנימציה המעולה "איש משפחה", הבן כריס יצא עם נערה הלוקה בתסמונת דאון.
בפגישה הרומנטית שלהם סיפרה לו על עצמה: "אבא שלי רואה חשבון ואמא שלי מושלת אלסקה לשעבר". שרה פיילין, מושלת אלסקה לשעבר ואם לילד עם תסמונת דאון, לא איחרה להגיב. היא הגדירה את הסצינה: "עוד בעיטה בבטן".
"נראה לי שלפיילין אין חוש הומור", הגיבה לכך המדבבת של הדמות, אנדריאה פיי פרידמן, שלוקה בתסמונת. "אני חשבתי שהמשפט היה מצחיק. נדמה לי שהמלה המתאימה היא ‘סרקזם'".
אכן לא ברור על מה יצא קצפה של פיילין. על הנערה לא נאמרה כל מלת גנאי. כריס מעוכב יותר ממנה ומכל דמות אחרת (למעט אביו). למושלת אכן יש ילד עם תסמונת דאון. האם עצם האזכור שלו פגע בה? אולי נפגעה מההקשר הקומי? אולי חשה, כמו הורים רגישים אחרים, שבמקום לצחוק עליה, צוחקים על ילדה חסר הישע.
פיילין יכולה להתנחם בכך שללא קשר אליה – תסמונת דאון היא מהליקויים שזוכים לייצוג גבוה במיוחד בטלוויזיה האמריקאית. תסמונת נוספת שנראית באחרונה בתוכניות רבות היא אספרגר, הפרעה על הרצף האוטיסטי.
"גלי". סוחט דמעות
לעתים נדמה שיוצרי טלוויזיה בוחרים בליקויים הללו מפני שהם מקצינים דמויות וסיטואציות קומיות; שיחות של חירשים-אילמים כמו אלו המתנהלות ב"המפץ הגדול" בין שלדון לשכנתו. שלדון מפרט את טבלת היסודות לפי סדר א"ב, שכנתו יפה, אך מאותגרת מדעית. זהו בסיס לקומדיה של טעויות (מאותה סיבה אוהבים לשלב בסדרות לוקים בתסמונת טורט). לפעמים נדמה כי שילוב הדמויות האלה בסדרות נועד לסחוט דמעות. כך נעשה בפרק של "גלי", ובו נערה עם תסמונת דאון מנסה להתקבל לקבוצת המעודדות של בית הספר.
שילוב הלוקים בתסמונת דאון בסדרות נעשה גם מטעמים מציצניים. אולי זה נסלח, בעמותות של אנשים עם מוגבלויות טוענים כי כל ייצוג מעורר מודעות לבעיה – ומודעות היא דבר חיובי. בעלי התסמונת משולבים בתוכניות באופן לא פוגעני ונהפכים לחלק מן העולם. עם זאת, לעתים קרובות יש אידיאליזציה של הליקוי, שאינו משרת את הלוקים בו. אם הכל כל כך פשוט, איפה הבעיה?
לוקים בתסמונת דאון מופיעים על המסך הגדול (גיבורת הסרט "פרשס" היא אם לילדה עם התסמונת) והקטן ("גלי" ו"איש משפחה"). אפילו ב"אמריקן איידול" ייחדו דקות שידור רבות לאחת המתמודדות, שלהוריה נולד ילד עם תסמונת דאון והם אימצו שלושה ילדים עם התסמונת כדי שבנם לא יחוש שונה. התגובות הראשונות שעולות בגוגל למקרה הזה הן של אתרים נוצריים, המתנגדים להפלות – נושא שלא כל יוצרי הטלוויזיה התכוונו לקדם כששילבו את בעלי התסמונת בתוכניותיהם. אבל התסמונת הזאת נראתה על המסך כבר מזמן. פרידמן שיחקה במשך השנים בשורה ארוכה של סדרות: "אי-אר", "היחידה", "חוק וסדר: מדור מיוחד", "מגע של מלאכים", "רפואה שלמה", "הרקיע השביעי", "שיקגו הופ" ואפילו "משמר המפרץ".
סדרות נוספות ששילבו שחקנים עם תסמונת דאון הן "סקראבס", "האוס", "ניפ/טאק", אבל לא רק בסדרות בתי חולים היו להם ייצוגים – גם ב"להציל את גרייס", "סי-אס-איי", "תרגיע", "הסניגור" ואפילו "נולד לרקוד" האמריקאית. בסוף שנות ה-80 אף שודרה תוכנית שנסבה על גיבור עם תסמונת דאון – "משפחה אוהבת", שסיפרה על משפחת תאצ'ר, שלבנם קורקי תסמונת דאון. בעונה הרביעית של הסדרה הוא נישא לחברתו, הלוקה גם היא בתסמונת. פרידמן גילמה אותה.
היופי והאתגר
אבל הליקוי האופנתי ביותר בטלוויזיה הוא אספרגר. האתר הפופולרי והמוערך דיילי ביסט הקדיש השבוע כתבה לייצוג הגובר של הפרעות על הספקטרום האוטיסטי בקולנוע ובטלוויזיה. 20 שנה מאז הקרנת הסרט "איש הגשם", עלה הייצוג וגם היקף המידע ויכולת האבחון של התסמונת.
בפברואר שודר בערוץ HBO הסרט "Temple Grandin" עם קלייר דיינס (סדרת המופת "אלה הם חיי") על הסופרת/ממציאה/עורכת הדין טמפל גרנדין, אוטיסטית בעלת רמת תפקוד גבוהה. התפקיד בסרט עטור השבחים מן הסתם יזכה את דיינס במועמדות לפרס אמי. ב"אנטומיה של גריי" היתה רופאה עם התסמונת; תוכנית הריאליטי "המרוץ למיליון" שילבה מתמודד שמאובחן כלוקה באספרגר וכך גם תוכנית הריאליטי "הטופ מודל הבאה".
"קומיוניטי". מנותק רגשית
הסדרה "הורות" עלתה אתמול בארצות הברית, ובחודשים הקרובים תעלה ביס. בין השאר היא מספרת על בני זוג – פיטר קרוזה ("עמוק באדמה") ומוניקה פוטר – המתמודדים עם האוטיזם של בנם מקס. "הורות", שמפיקה הראשי הוא רון האוורד מבוססת על סרטו מ-1989, "הורים במשרה מלאה", התסריטאי שלה הוא ג'ייסון קייטימס, יוצר הסדרה היפהפייה "אורות ליל שישי". קייטימס, אב לילד אוטיסט, רצה להמחיש את החוויה שלו ושל אשתו. "רציתי להראות את היופי ואת האתגר שבגידול ילד עם אספרגר, וכן את התסכול של הילד מהאבחון הזה. אני מקווה שזה יוריד חלק מהמסתורין ומהסטיגמה שבליקוי. עבדתי עם מומחים בתחום האספרגר והאוטיזם כדי ליצור דמות נאמנה".
לוקים באספרגר, המכנים עצמם "אספים", מזהים מעצמם גם בשלדון מ"המפץ הגדול", המשודרת ביס, ובעבאד, סטודנט ממוצא פלסטיני ב"קומיוניטי", סיטקום שיעלה בתחילת אפריל בהוט.
באתר של מחבר הספר "The Stonking Steps" מאת ויל רוג'רס, שמתייחס לאספרגר כאל תכונה או מאפיין תרבותי ולא כאל מחלה, אימצו גם דמויות כצ'ארלי בראון מ"חבורת סנופי" ובנץ מהצמד אריק ובנץ מ"רחוב סומסום". צ'ארלי בראון "בשל הפאסיוויות וחוסר היכולת שלו להשתלב בחברת בני גילו", ובנץ "המעדיף את עולמו, מתעצבן כשמישהו מנסה לשתף אותו במשחקים שלהם, ובעל אובססיות יוצאות דופן ליונים, אטבי נייר ופקקי בקבוקים. הוא גם אוהב אוכל פשוט וחלק כמו דייסה".
ב"קומיוניטי" עבאד (דני פוד) מפגין התנהגות המתאימה להגדרת הליקוי: הוא מנותק רגשית, לעתים קרובות מבלבל בין שדרים חברתיים וניחן ביכולת לוגית מדהימה. בפרק הראשון של הסדרה, הגיבור ג'ף וינגר (ג'ון מקהייל), אומר לו ישירות: "יש לך תסמונת אספרגר".
בראיון ל"גלריה", שיתפרסם במלואו בתחילת אפריל עם עליית הסדרה, נשאל היוצר דן הרמון, האם הוא עומד מאחורי האבחנה. "זה אבחון פופולרי היום, לכן ג'ף אומר זאת. מאחר שאני לא רופא והאבחון אינו משרת את התוכנית ועלול לפגוע במישהו, אני לא משתמש בו. ראיתי פורומים של אנשים הלוקים באספרגר ברשת, והם מגיבים לדמות באופן חיובי. אני חי בעולם שבו ההבדל בין ‘מיוחד' ל'חולה' מטושטש, וזה העולם שאני יודע לייצג בסיפורים ובבדיחות שלי", הוא אומר.
"המפץ הגדול". שיחת חירשים-אילמים
באתר "סלייט" מסביר יוצר "המפץ הגדול", צ'אק לור, מדוע אינו מגדיר את שלדון (ג'ים פארסונס) כבעל תסמונת אספרגר, אף על פי שברשת לוקים בתסמונת אימצו אותו בחום. "אני מתייחס להתנהגות שלו כאל ‘שלדונית'", הוא אומר.
בבלוג של לין סוראיה, "יומן אספרגר" באתר "פסיכולוגיה היום", לא תמיד אוהבים את הייצוגים של הלוקים בתסמונת. "אני מטרידה את עצמי בתוכניות טלוויזיה מטומטמות מכיוון שכאשר ב'בוסטון ליגל' מציגים אשה מבוגרת שרוצחת שכן, אנשים מכירים מספיק נשים מבוגרות כדי לדעת שזאת לא התנהגות טיפוסית. אבל כאשר רואים אדם עם אספרגר מאיים על הבוס שלו בסכין, רק משום שנתן את המשרה שחפץ בה למישהו אחר – התוצאה עלולה להיות אחרת".
אב לילד עם אספרגר חיזק את דבריה בתגובה שכתב באתר: "התרבות הפופולרית עיכבה מאוד את האבחון של בני. רבים חושבים שיוצרים חוקרים את הליקוי לפני שמציגים דמות שלוקה בו, אבל הם חוקרים אותו רק כדי שהדמות שלו תהיה אמינה. התוצאה היא שהצופים נחשפים רק לסטריאוטיפים של ההפרעות הללו. זה נכון מאוד לאספרגר, סוכרת נעורים והפרעה דו-קוטבית".
פיטר בל, ממנהלי הקבוצה "אוטיזם מדבר", טוען שריבוי הגילומים הוא עוד דוגמה של אמנות המחקה את המציאות מרובת האבחונים. לדעתו כל מה שמעורר מודעות לאוטיזם מבורך, אך הוא מסכים כי "התקשורת מתמקדת באנשים בעלי כישורים ייחודיים. צריך להיזהר מלעודד את ההנחה, כי לכל מי שלוקה באוטיזם יש כישורים מיוחדים".
מה לובשת אשה בכיסא גלגלים
גוק ואן, המגיש החביב של "איך להיראות טוב בעירום" הבריטית, העלה החורף גרסה מאתגרת יותר לתוכנית, "איך להיראות טוב בעירום… עם שוני". בתוכנית הוא עוזר לנשים עם נכויות ומוגבלויות לבחור מלתחה מחמיאה. אחת המשתתפות בתוכנית, המרותקת לכיסא גלגלים, מספרת כי מאז שלקתה בשיתוק לא התאפרה ולבשה רק מכנסי ג'ינס גדולים, "חשבתי שזה בין כה לא משנה, אנשים רואים רק את הכיסא", היא מסבירה.
בתוכנית הוא גם נותן עצות לאשה בת 28 שהתעוורה, ולאם לשלושה שלה יד תותבת. בראיון ל"טיימס" הלונדוני אומר ואן כי בתחילה נרתע מהרעיון, גם כי אין הרבה מוסדות אופנה שמציעים בגדים לאנשים עם מוגבלויות. "אין מספיק מידע על נשים עם מוגבלויות", אומר ואן, "לעולם לא רואים דוגמנית עם נכות".
לדברי ואן, אסור לקחת מאף אשה את האושר בבחירת בגדים חדשים. "שופינג לא פותר את בעיות העולם, כמובן, אבל זה נותן לאנשים בחברה נראות", הוא אומר. הוא נמנע מלהצהיר שהתוכנית תגרום לשינוי במדיניות של חברות אופנה לטובת נשים עם מוגבלויות, או יגרום לנגישות גבוהה יותר בחנויות בלונדון, אבל הוא מקווה לעורר מודעות.
אן פרידמור מהמועצה לנשים עם מוגבלויות, המתניידת בעזרת כיסא גלגלים, מסבירה כי הרתיעה של חנויות לעזור לנשים נכות נובעת מדחייה כללית מהרעיון שאנשים עם מוגבלויות הם מיניים. "בגדים חשובים לנשים עם נכויות לא פחות מאשר לנשים בלי", היא אומרת. "אם יש גבר בחייך, את רוצה ללבוש חזייה סקסית לכבוד, אבל אם תיכנסי לחנות להלבשה תחתונה ותבקשי את זה, יסתכלו עליך כמו על חייזר".
לדבריה, התוכנית חיובית משום שנשים עם נכויות צריכות להיראות, "להראות לעולם שגם אנחנו סקסיות. שום אימון בחנויות לא ישיג בשבילנו את המטרה הזאת".
