השנה קיבל המרחב לפעילות שתי סטודנטיות, ערבה וכרמן, כדי שיבדקו אפשרות של פעילות המרחב בשכונה אחת בעיר, על מנת לנסות ליצור שיתופי פעולה עם אנשים עם מוגבלות. לא נמצאה נכונות מטעם העירייה או פרנסי השכונה, ועל כן החליט המרחב להקטין את הפרויקט, ולקיים פעילות שבועית באחת הדירות המוגנות בעיר.
בדירה כשבעה דיירים, כולם בגילאי 42 – 62, אנשים עם פיגור שכלי לא עמוק. כולם עובדים יום יום במפעלי העיר, והם עצמאיים למדי. אחרי העבודה הם בודדים מאוד, ובדיוק לעניין זה נכנסנו לפעילות. חשוב לציין שרוב החברים בדירה הם לא מקריית-שמונה, אלא ממקומות רחוקים. רובם ככולם בודדים בעולם, אם משום שהמשפחה דחתה אותם, אם מפני שהמשפחה כולה עזבה את הארץ, ואם משום יתמות סוחפת.
הפעילות שלנו הוגבלה לדירה עצמה! כל יום שלישי קיימנו פעילות, רובה הייתה של יצירה ועבודת כפיים. הדבקות, מילוי מנדלות בצבעים, ציור, שתילה של שתילים אישיים, ייבוש פרחים ויצירת קולז' במסגרות, הכרת חיות בר, וערבי-חברה. הדיירים קיבלו אותנו במאור פנים. לא תמיד כולם רצו להשתתף בפעילות שהבאנו, וזה היה מצוין – נתנו להם לבחור במה להשתתף ובמה לא להשתתף. אנשי הדירה אהבו מאוד מאוד את השיחות הקטנות לפני ואחרי הפעילות: איזה סרט ראית? מה אתה אוהב לאכול? מחמאות על לבוש נאה וכדומה. דווקא הדבר הזה, הכל כך קטן ורגיל, היה אהוב עליהם מאוד. הם הרחיבו את תשובותיהם ונשאו מונולוגים, לפעמים משעשעים אך לרוב עצובים… על חייהם.
ב-23.6 קיימנו מסיבת סיום קטנה. הסטודנטיות חשבו שיהיה נחמד להוציא את הדיירים מהמקום האישי והמוגן שלהם למקום חשוף וגלוי – בית קפה, בו יוכל כל אחד ואחת לבחור מהתפריט ולהזמין כרצונו. הרעיון הזה היה נהדר, והדיירים מאוד התרגשו מהאפשרות שלהם לבחור. דקות ארוכות הם חזרו כלא מאמינים שניתנה להם האפשרות להזמין כרצונם! כשהגיעה ההזמנה של כל אחד הם היו מאושרים בצורה מטורפת, והשיחה לא פסקה לשנייה. כל אחד מהם סיפר מה היה לו הכי מעניין, וכרמן וערבה חילקו לכל אחד מתנה אישית שהם יצרו עבורו.
פרויקט ההוסטל היה פרויקט קטן וחסר פרסום, הוא הביא הרבה שמחה לדיירים ולסטודנטיות, ואני סבור שראוי להמשיך בו ולהרחיבו בשנה"ל הבאה. הללויה.
