מאת: שרה ג'. וולש, ניו יורק טיימס
פורסם: 13/6/06
תרגום: תומר אילן
במרץ, קארול קוקוצי והמנהלת שלה טסו לדנבר לנסיעת עסקים. כאשר הן הגיעו לדנבר, שני אנשים שעובדים בחברה שנשכרה על ידי חברת התעופה עלו למטוס על מנת לעזור לגב' קוקוצי, המשתמשת בכסא גלגלים, לרדת מהמטוס.
הנוהל הרגיל הוא להעביר את הנוסע מהכסא הרגיל ל"כסא ישר" – כסא גלגלים מיוחד צר וללא מסעדי יד שיכול לנסוע במעברים שבתוך המטוס – ולהסיע את האדם החוצה מהמטוס ושם הוא עובר לכסא גלגלים רגיל. אבל במקרה הזה, המצב הסתבך.
"אחד מהגברים הסתכל על המנהלת שלי ושאל 'היא יכולה לעמוד?'", נזכרת קוקוצי, המשמשת סמנכ"ל במרכז לפיתוח נגישות, חברה מפיטסבורג המייעצת בנושא עמידה בחוק האמריקאי לשיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. "היא ענתה 'היא יושבת ממש פה. למה שלא תשאל אותה?'"
גב' קוקוצי, שיש לה עצמות שבריריות עקב מחלה גנטית, אמרה לגברים שהיא צריכה שירימו אותה ושהיא לא יכולה להרים את זרועותיה. "אחד מהם אמר לי, 'תוכלי לשים את זרועותיך סביב צווארי ולהחזיק חזק?'", היא אומרת. "הם פשוט לא תפסו את העניין."
בסופו של דבר קוקוצי אומרת שהיא קיבלה סיוע מעובד המטפל במזוודות שהביא לה כסא גלגלים לשרוול הירידה מהמטוס. "איש המזוודות אמר 'לאחי יש פגיעה בחוט השדרה ואני מרים אותו כל יום'", אומרת קוקוצי.
נגישות לנוסעים עם מוגבלות מחויבת על פי חוק הנגישות לכלי תעופה בארה"ב מ-1986. חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בארה"ב עבר ב-1990.
למרות זאת, אנשים רבים הבקיאים בנושא אומרים שחוויות כמו של גב' קוקוצי הן נפוצות מאוד. המומחים אומרים שעסקים פועלים על פי תקנות הנגישות הקבועות בחוק כלשונן, אך לא כרוחן. יותר מדי פעמים, הם אומרים, החברות נכשלות בדרך שבה הן מטפלות באנשים.
"תעשיית המלונאות טיפלה היטב בצד הפיזי של הנגישות", אומר קריקט פארק, לשעבר סגן מנהל באגודה לחינוך גבוה ומוגבלות וכעת מארגן כנסים עצמאי בקולומבוס, אוהיו. "אבל צריך עדיין לחנך אנשים כדי שהיחס לאנשים עם מוגבלות יהיה יחס של הכנסת אורחים ולא של חובה שצריך לחיות איתה. הנושא פשוט לא במודעות של אנשים, למעט מישהו עם קרוב משפחה או נסיון אישי אחר עם מוגבלות".
"יש חוסר אחידות בשירות הלקוחות", אומר אריק ליפ, מנכ"ל ארגון "דלתות פתוחות", מלכ"ר משיקגו שחוקר את הרגלי התחבורה של אנשים עם מוגבלות. לפי סקר של "דלתות פתוחות" מ-2005, יותר מ-80% מהמבוגרים עם מוגבלות שטסו נתקלו במכשולים. שתי התלונות הנפוצות ביותר היו הטיפול באביזרים כמו כסאות גלגלים וקלנועים והרמה של העובדים, כמו אלה שלא הצליחו לסייע לגב' קוקוצי.
מר ליפ אופטימי ומאמין שהמצב ישתפר. באמצע מאי 2006, הוא נפגש עם נציגים של מספר חברות תעופה וההתאחדות המקצועית שלהן להעלות את טענותיו. "העובדה שנציגי 13 חברות תעופה הופיעו היא מדהימה", הוא אומר. "הם באמת מתחילים לפקוח עיניים".
התאחדות חברות התעופה עזרה לארגן את הפגישה. "אנחנו תמיד שואפים לעזור לחברי ההתאחדות לשפר את מתן השירותים ולוודא שהם פועלים על פי החוק", אומרת סופי צ'ן, יועצת משפטית בכירה בהתאחדות חברות התעופה, שהשתתפה בפגישה. סקר של "דלתות פתוחות" מגלה ש-71% מהמבוגרים עם מוגבלות בארה"ב – יותר מ-21 מיליון אנשים – ביצעו נסיעות בשנתיים האחרונות ומחקר מ-2002 גילה שאנשים עם מוגבלות הוציאו 13.6 מיליארד דולר בשנה על תחבורה.
"זה שוק ענק", אומרת ג'ואן וו. סטיין, מנכ"ל המרכז לפיתוח נגישות והבוסית של גב' קוקוצי. נתוני מפקד אוכלוסין שפורסמו בארה"ב באפריל 2006 מראים של- 51.2 מיליון אנשים או 18% מהאוכלוסיה יש מוגבלות כזאת או אחרת.
"וזה בכלל לא מתייחס למספר האזרחים הוותיקים", הוסיפה סטיין.
ליפ מסכים: "ישנם נוסעים מבוגרים רבים שלא מזהים את עצמם כמוגבלים אבל יכולים להיעזר בהליכון או תפריט עם אותיות גדולות", הוא אומר. "הם לאו דווקא יבקשו מראש את הציוד, אבל אם יציעו להם, הם ייקחו אותו". "דלתות פתוחות" מעריכה שנוסעים עם מוגבלים ונוסעים מבוגרים מוציאים בשנה 38 מיליארד דולר על נסיעות. "התעלמו מחלק זה באוכלוסיה", אומרת סוזאן ד. קוק, סמנכ"לית בכירה למחקר בהתאחדות תעשיית התחבורה של ארה"ב.
"בהתחשב במתאם בין הזדקנות האוכלוסיה ומוגבלות, יהיו בעתיד מיליוני נוסעים נוספים כאלה".
לארגון Level Travel מקואטסוויל, פנסילבניה יש אתר אינטרנט (www.leveltravel.com) המדרג בתי מלון ומסעדות בערים הגדולות בארה"ב על פי נגישות לארבע קבוצות: נוסעים מבוגרים, ונוסעים עם מוגבלות תנועה, שמיעה וראייה.
ג'יימס שארפלס, נשיא Level Travel, אומר שהוא ייסד את החברה לפני 3 שנים בגלל חוסר אחידות בתעשיית המלונאות. "רצינו להגדיר תקן במקום להסתמל על דעה של מישהו בנוגע לנגישות של מבנה", הוא אומר.
קווין מאהר, סמנכ"ל בהתאחדות בתי המלון בארה"ב שאחראי לעמידה בתקנות אומר שהוא לא שמע על תלונות כלשהן שנגישות אינה אחידה בתוך רשתות בתי מלון. "עם זאת, בתעשייה שלנו יש הרבה פעילות באמצעות זכיונות לכן ייתכן שלפעמים נוצר נתק". הוא אומר.
מרקוס אנגל, מרצה בנושאי מוטיבציה מסנט לואיס, מיזורי שהוא עיוור ונוסע עם כלב נחייה, אומר שבניגוד לנסיון של נוסעים רבים עם מוגבלות היו לו מעט תלונות. "הקריירה שלי עוסקת בללמד אנשים איך להתגבר על בעיות אז יכול להיות שאני מתעלם מדברים, אבל ב-11 שנים של נסיעות עברתי רק מקרה ברור אחד של אפליה", הוא אומר. הוא מספר שבינואר 2006 הוא חזר הביתה מנסיעת עסקים ונהג מונית סירב להסיע אותו בגלל הכלב.
אנגל מוסיף שהוא הגיש תביעה נגד נהג המונית. "אני לא אוהב להגיש תביעות, אבל בהופעותי אנשים שואלים אותי מה לעשות אם מסרבים להכניס אותם למקום כלשהו", הוא אומר. "תשובתי היא שזו שאלה של זכויות אזרח. דר' מרתין לותר קינג נאבק עבור זכויות האזרח של כולם ואני אלחם על הזכויות שלי."
