המסע עבורנו היה ניצחון בכמה היבטים: ניצחון השואה שלמרות שניסו להשמיד את העם היהודי, אנחנו פה ויהודים ישראלים ולא רק יהודים, אלא יהודים עם נער נכה (יושב על כיסא גלגלים ממונע) על אדמת פולין הרוויה בדם יהודי ועל אף השנאה והגזענות ליהודים ונכים כאחד.
הניצחון הנוסף הוא ניצחון על הבירוקרטיה ועל הקושי בשילוב של נער נכה בחינוך ה"רגיל".
יצאנו למסע עם בננו חיים פתאו (נער בן 17.5) אמא אתי ואבא ששי, מסע שהחל עם פרפורי בטן ובשאלות איך המסע יעבור מכל הבחינות, הן הפיזיות והן הנפשיות, שאלות לגבי הפן החברתי, הנגישות, האוכל, מזג אוויר ועוד.
ביום הראשון (7.10.13 יום ב') חיים פרח, למרות שהטיסה הייתה בלילה ולא ישנו, חיים היה ערני עם אנרגיות חיוביות וחיוכים. זהו יום קל יחסית. מתחילים בנסיעה לוורשה, לקטע חומה קטן (נגיש) שנמצא באמצע שכונה מטופחת ויפה ולכן צריך להפעיל את הדמיון. נאווה המדריכה מתחילה לספר לנו את סיפור המצמרר על גטו ורשה, איך התחיל כקהילה מפוארת אשר לאט לאט הצטמצמה.
מקטע החומה המשכנו לבית הקברות הנגיש לכל האזורים.
כבר פה בבית הקברות היהודי אתה מתחיל להבין שרוב שטחה של פולין הוא קבר אחים אחד גדול ליהודים.
מבית הקברות נסענו לבית הכנסת נוז'יק, שאינו נגיש כלל אך לא ויתרנו ומספר תלמידים מהשכבה הרימו את הכיסא עם חיים כ- 10 מדרגות (כיסא ממונע ששוקל מעל למאה ועשרים קילו). בירידה העדפנו שהתלמידים יורידו את הכיסא בנפרד ואנו הרמנו את חיים כדי שיהיה לו נח יותר.
וורשה בסך הכל עיר מערבית לכל דבר, יש בה רשת תחבורה נהדרת והמון בניינים חדשים לצד ישנים (סובייטים מכוערים) והרבה בתי קזינו ופאבים.
משם המשכנו לכיכר השילוחים ולאחר מכן המשכנו רגלית לאנדרטת השואה והגבורה – אנדרטת רפפורט, בדרך סיפרו לנו על מרד גטו וורשה. סיימנו בערב בטקס ליד האנדרטה. (כל הדרך נגישה).
הגענו למלון עייפים אבל מאוד מרוצים שהיה יום טוב שהלך חלק מכל הבחינות: אוכל, נגישות וחיים אפילו היה ערני ולא עייף. הוקל לנו במקצת.
יום זה היה נגיש.
ביום השני (8.10.13 יום ג') נסענו לטרבלינקה, בדרך הראו לנו את הסרט "הבריחה מסביבור" על מנת שנוכל לדמיין ולהבין כיצד התנהלו החיים במחנה.
הגענו לחורשה בטרבלינקה, הייתה נגישות עד לאנדרטה (יש לציין שחלק מהדרך סלולה באבנים גדולות). ליד האנדרטה היה לנו טקס וכמובן סיפורים סביב המקום המחריד.
בכדי לא להשאיר עדויות הגרמנים מחקו לחלוטין את המחנה.
מטרבלינקה המשכנו לכיכר השילוחים שבעיירה קוטיץ, מכיכר זו שולחו היהודים ליער פוליחובה.
ביער היינו המומים וכואבים, העצים הגבוהים והתמירים דיברו אלינו וזעקו את זעקת הנרצחים. קראנו דפי עד של התושבים מעיירת קוטיץ והיו ביניהם הרבה דפי עד של ילדים ובכל אחד נרשם שם הילד, גילו ועוד פרטים.
מקום זה, קבר אחים, הינו מחריד ופתאום יורדים האסימונים וכולם בוכים ולא קולטים את המימדים.
גם יום זה היה נגיש וחיים ביקר בכל המקומות.
ביום השלישי ( 9.10.13 יום ד') של המסע התחלנו להרגיש עייפות ולהבין שהעייפות היא שילוב של עייפות פיזית ונפשית גם יחד.
אנחנו חווים בכל מקום באדמת פולין מוות, בכל פינה ובכל מקום יש שקט שצועק אלינו ולא נשמעת זעקה. מוות של מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים… לא נתפס.
התחלנו את היום בלובלין. חנה אשת העדות שהצטרפה למסע, נולדה שם ונתנה סקירה על התקופה שלפני המלחמה, על ילדותה בלובלין ועל התחלת המלחמה. בלובלין עשו לנו סיור בעיר העתיקה ושם לא הייתה נגישות, המון מדרגות. לובלין אינה נגישה.
מלובלין נסענו למחנה ההשמדה מיידניק, המחנה לא הושמד כמו מחנה טרבלינקה ולכן הכל כל כך מוחשי, אתה רואה את הצריפים, מגדלי השמירה ואפילו ביתו של מנהל המחנה קיים.
הנגישות סבירה מינוס, אבל אפשרית. עברנו דרך שדה על מנת להגיע לאנדרטה עם אפר הנרצחים, בעליה לאנדרטה ישנן מדרגות והילדים והמדריכים התגייסו והעלו את הכיסא לרמפה שמול האנדרטה. חנה המשיכה את עדותה על כך שהייתה במחנה קרוב לשנתיים וחצי עד להברחתה.
חנה במשך כל היום לא הפסיקה לדבר והיום הזה העלה בה זיכרונות רבים.
יום זה היה ברובו נגיש אך היינו צריכים את עזרת התלמידים והצוות, יש לציין שדווקא בפולין ילדי השכבה נרתמו ועזרו לחיים, דבר שתרם לו מבחינה חברתית והעלה לו את המורל.
ביום הרביעי (10.10.13 יום ה') נסענו ללודז', למפגש עם נוער פולני לפעילויות משותפות, הגענו לבית ספר פולני ושם הבנו שלא חשבו על חיים שלנו ועל נושא הנגישות בכלל.
בית הספר לא היה נגיש אך המארחים יצאו מגדרם להיות איתנו ולנסות לתת לנו הרגשה טובה ונעימה. בטוחים אנו כי אילו היו יודעים מראש שאנחנו (בית ספר רוטברג) מגיעים עם נער על כיסא גלגלים ממונע, הם היו מתארגנים אחרת, אבל אף אחד לא עדכן אותם, והיה מאכזב מבחינתנו.
זו עוד דוגמא לכך ששילוב של נער במסגרת רגילה, לצערנו, עדיין אינו לוקח בחשבון את כל הצרכים המיוחדים והמודעות של צוות המורים והמארגנים לוקה בחסר.
לאחר כשעה בבית הספר, יצאנו חיים ששי ואני לטייל במרכז העיר שהיה בסמיכות לבית הספר, הגענו לרחוב המרכזי עם הרבה חנויות אבל שום חנות ואף מסעדה לא היו נגישות.
מבית הספר המשכנו למרכז השילוחים של לודג' ושם סיפרו לנו את סיפורו המיוחד של גטו לודג' שנוהל בצורה ריכוזית, אבל בזכות צורת ניהול זו ניצלו 7000 יהודי קהילת לודג'.
הנגישות הייתה סבירה, עברנו על אבנים גדולות והכסא קפץ בכל אבן שנתקל, למרות שהקפיצות הכאיבו לחיים, הגענו לכל מקום, לאנדרטה לקרון ולמנהרה ששם היו רשימת כל יהודי לודג' שנרצחו, רשימות מסודרות … מאוד אופייני לגרמנים.
כפי שצוין מחצית הראשונה של היום לא הייתה נגישה ואילו המחצית השניה הייתה נגישה בצורה סבירה.
ביום החמישי ( 11.10.13 יום ו') נסענו לטרנוב לביקור באתרים יהודים, אין נגישות ישירה לאזור בית הכנסת ולכן הלכנו מסביב, יש לציין כי נאווה המדריכה הייתה מאוד קואופרטיבית ועשתה ככול הניתן שחיים יראה ויכנס לכמה שיותר אתרים.
מטרנוב נסענו ליער בוצ'ינה בזלוטובסקה גורה, ביער ישנם קברי אחים רבים ואחד מהם הוא קבר אחים לילדים, הקבר מגודר בדגלים צבעוניים ומלא במכתבים שילדים כתבו. קראנו את חלקם וגם חלק מהקבוצה כתבו והביעו את תחושתם.
ביער פגשנו קבוצה ששמה עליה טליתות, הם התפללו סביב קבר האחים ובסיום התפילה שרו את התקווה בקול רם, צמרמורת עברה בגופנו, התרגשנו.
ביום זה הייתה נגישות טובה.
ביום השישי (12.10.13 יום שבת) התחלנו בסיור בקראקוב, העיר השלישית בגודלה בפולין. סיירנו ברובע היהודי שקיימים בו עד היום בתי כנסת רבים.
בתי הכנסת אינם נגישים כלל (בזכות חוסר הנגישות נפגשנו עם השר שי פירון).
חיים וששי חיכו לי ולקבוצה מחוץ לבית הכנסת ופתאום ראו את השר שהגיע להתפלל באחד מבתי הכנסת, ניגשו אליו ואמרו לו תודה על כך שהוא זה, שמאפשר כשר חינוך, שילדים עם צרכים מיוחדים יצאו למסע בליווי הסייע האישי שלהם ובמימונו של משרד החינוך.
הערה: עד כהונתו של שי פירון כשר חינוך, ילדים עם צרכים מיוחדים שמשולבים בבתי ספר רגילים, כמעט ולא יצאו לפולין היות ואת המימון לסייע, משרד החינוך לא מימן, – אבסורד אך כך היה.
לאחר סיור ברובע היהודי המשכנו באוטובוס למרכז העיר ובדרך עברנו וראינו היכן היה המפעל של שינדלר אשר הציל יהודים רבים.
הגענו למרכז קראקוב. היו לנו 3 שעות חופשיות, מזג אוויר היה מושלם, השמש ליטפה אותנו וכך יכולנו לשבת במסעדה, לטייל ולצפות במקומיים שהגיעו להפנינג שכלל הופעות חיות ודוכני אוכל מקומיים.
יום זה היה נגיש בחלקו, כלומר: ביקור בבתי הכנסת אינו אפשרי אך הביקור בעיר קרקוב ובמדרחוב היה נגיש.
ביום השביעי (13.10.13 יום א') בדרך לבירקנאו, חנה סיפרה על יום בחיי המחנה ואיך מטרתם של הגרמנים הייתה להשפיל את היהודים ולהוריד אותם לרמה כזו שאנשים איבדו צלם אנוש, את הכבוד העצמי את הבושה ועוד. חנה המשיכה וסיפרה איך בכל בוקר ספרו אותם כדי לבדוק אם מישהו ברח, ושהספירה הייתה בכל מזג אוויר, חום או קור קיצוני וערכה שעות רבות. לאחר מיכן שוב שמענו על המשרפות ושוב על גזירת השיער ושוב על החיטוי ושוב הגופות.
הנאצים כמו מכונה משומנת הרגו מיליוני יהודים ורובם בפולין.
זהו יום עם נסיעות ארוכות, בדרך לא דרך, עם הרבה קפיצות והרבה מהמורות בכביש וחיים שרד למרות הקשיים והגיע לכל מקום.
מחנה בירקנאו ענק, והשקט והיופי המנוגדים לסיפורים, שוב הכו בנו בחוזקה.
הסיור במחנה נגיש ברובו אך יש צורך לאלתר לפעמים "רמפות" בכדי לעבור מחדר לחדר
– הכוונה לתאי הגזים.
בכניסה למחנה אושוויץ נתקלים מעל השער בסיסמא "העבודה משחררת"
– שזו אחת מסממני השואה. בכל יום שואה רואים סרטים על אושוויץ ופתאום להיות פה…לא להאמין, וחשוב עוד יותר כפי שכבר אמרנו, להיות פה באושוויץ עם משלחת נערים יהודים, וביניהם נער יהודי נכה שבא לראות מה עבר העם היהודי, כמעט בלתי נתפס.
במחנה אושוויץ, שכל ביתניו הפכו למוזיאונים, לא הייתה נגישות כלל, אבל בזכות האוזניות שחילקו לנו בכניסה, חיים יכול היה לשמוע את כל ההסברים.
באושוויץ חודש ונפתח בו מוזיאון היהודים, יש בו סרטים ותמונות מההיסטוריה היהודית. באחד החדרים היו תמונות שציירו הילדים במקור. זו הייתה חוויה חזקה וכואבת, לחשוב שאף ילד לא יצא חי משם… כמה תמימות וחלומות שנקטעו היו לילדים, ושוב נשאלת השאלה למה למה למה???
הטקס באושוויץ היה המרגש ביותר וכולנו בכינו והתרגשנו.
בדרך חזרה למלון, לילה אחרון לפני הנסיעה וכבר רוצים להיות בבית, לבית יש כבר משמעות חזקה יותר, זהו לא רק "בית" זהו מקום ששייך ליהודים. יש לנו
מדינה לאן לחזור, מה שלא היה ליהודים בתקופת השואה.
יום זה היה ברובו נגיש למעט הכניסה לתוך הבניינים באושוויץ ולמשרפות בבירקנאו.
ביום השמיני, היום האחרון למסע (14.10.13 יום ב') נסענו לפלאשוב, גבעה עם אנדרטה ומצבת זיכרון והכול נראה שלו ורגוע ולא חשבנו שהמקום הזה יגע בליבו של אף אחד. כלילה המדריכה סיפרה ונתנה עדות על אבא וסבא שלה ועל כל בני משפחתם, מה הם עברו במקום הזה… היא החלה לספר קצת על משפחתה, על מצבם הכספי הטוב, על עיסוקיהם ועוד, ואיך בן לילה הכל התהפך. הציעו לאבא שלה לברוח ליערות והוא לא הסכים, כי רצה להיות עם הוריו. בהמשך היא סיפרה על הסבל של אביה שהיה צריך לקחת את הגופות במריצה ולזרוק אותן לתוך קבר אחים. הנאצים נתנו להם לחפור בור ענק. הם חפרו במשך כל היום 8-9 שעות ואז אמרו להם במידה ואתם יוצאים מהבור תוך 2 דקות אתם ניצלים מי שנשאר בבור יישאר שם לעד, כולם ניסו לצאת הוא היה בטוח שהם יישארו שם אבל פתאום הושטה יד לעברו והצילו אותו. נשארו 5 יהודים וכמובן ירו בהם.
כלילה סיפרה עוד הרבה סיפורים מצמררים ובנס אבא שלה נשאר בחיים. היה מאוד קשה לספר את הסיפורים האישיים, אבל קלילה שמודעת לחשיבות להמשיך ולספר לדורות הבאים את סיפור השואה המשיכה וסיפרה על כל הזוועות שאבא וסבא שלה עברו. סבה לא החזיק מעמד וזהו מקום מותו וקבורתו. היא קראה קדיש ועשתה זאת בלחן שאביה שמע בילדותו, היא ניגנה והדליקה נר לזכרו.
הסיפור האישי נתן למקום משמעות אחרת, התרגשנו וחיבקנו את כלילה חזק ובכינו איתה. ממקום רגיל כביכול "יבש" שלא יודעים מה קרה בו למקום בו סבא של כלילה נרצח ושם אביה ניצל. בזכותו יש לו דור המשך וזה הניצחון של כולנו.
לפני המסע
התארגנות המסע לפולין החל בשיחה עם מנהלת בית הספר, שסיפרה עד כמה המסע לפולין קשה וכמה יהיה קשה לחיים, ושעלינו לחשוב האם כדאי לנו לצאת למסע כזה.
יצאנו מהפגישה בהרגשה שאולי המסע גדול עלינו והפעם נוותר ולא נצא למסע, אבל… הרצון העז של חיים גבר על כל הקשיים והמסע הפך לאתגר עבורנו.
בית הספר הודיע לנו שאין בפולין אוטובוס נגיש וגם אם נמצא אוטובוס נגיש אין ביכולתם לממן את תוספת התשלום בעבורו שמסתכמת בשלושים ושלושה אלף שקלים. ולכן עלינו לממן את ההפרש וכמובן לשאת בהוצאות המסע עבור חיים ועבורנו ההורים, בעלות של ששת אלפים שקלים לכל אחד מאיתנו.
ששי חיפש אוטובוס נגיש בפולין אך בפולין אין אוטובוס נגיש. הוא מצא בגרמניה אוטובוס שמגיע לפולין. לאחר מציאת חברת האוטובוסים פנינו לראש העיר מר איציק רוכברגר והוא מיידית אמר שחיים יצא למסע וכי העירייה תממן את התשלום לאוטובוס הנגיש.
האוטובוס הנגיש: שם החברה
Z-MOBILITY
אתר החברה
www.z-mobility.eu אימייל berlin@z-mobility.eu
הנהג אנדריי שהגיע מגרמניה היה אדם נחמד, אדיב, מקצועי וסבלני שעזר לחיים לעלות ולרדת במעלון, דאג לחבר אותו לחגורת הבטיחות ווידא שנח לו.
לאחר הסרת המכשולים הטכניים, נפגשנו עם אחראית המדריכות, נאווה המדריכה וצוות המורים. מטרת הפגישה הייתה תאום ציפיות והבנת הצרכים של חיים במסע.
מהניסיון שאחרי המסע, יש צורך להתארגן יותר בנושא הנגישות, לבדוק מסלולים, לדבר עם בית הספר הפולני ועוד.
לגבי האוכל: ארוחות הבוקר במלון היו מצוינות, בצהרים דאגו לכריכים טריים וטעימים, פרי, ואפל ושתייה. ארוחות הערב במלון היו סבירות (הילדים בכלל לא התלוננו , המבוגרים קצת).
מזג האוויר היה מושלם, בתקופת הסתיו, הכל צבוע באדום וצהוב, שלכת במיטבה, קצת קר אבל מתלבשים היטב וניתן לשרוד את הקור הסתווי של פולין.
לסיכום
חשוב שכל ילד/ה עם צרכים מיוחדים הרוצים להשתתף במסע משמעותי כזה, יהיה זכאי להגיע ולהשתתף בו.
