הטיפול הסיעודי בקהילה ניתן מזה כמעט שני עשורים במסגרת חוק הביטוח הלאומי (פרק י': ביטוח סיעוד), באחריות המוסד לביטוח לאומי. הסדר זה הקיף במרץ 2007 כ- 124,000 קשישים סיעודיים הזכאים לגמלת סיעוד בקהילה וזאת בהשוואה לכ- 20,000 חולים סיעודיים המאושפזים במוסדות גריאטריים וכ- 1,500 קשישים עם סיעוד מורכב. היינו, חלק הארי של החולים הסיעודיים מקבלים גמלת שירות סיעודי בקהילה במסגרת היותם מבוטחים בחוק ביטוח סיעוד.
לעומת הטיפול הסיעודי בקהילה, אשר ניתן, כאמור, כזכות למבוטחים במסגרת חוק הביטוח הלאומי ובאחריות המוסד לביטוח לאומי, מצוי האשפוז הסיעודי באחריות משרד הבריאות. האשפוז הסיעודי ניתן בכפוף למגבלות תקציב הגורמות לתור המתנה לחולים הנזקקים לו, וכן לקיצוץ בתקציב המועבר למוסדות. השרות האמור אינו מעוגן בחוק המקנה זכות לחולה הסיעודי לקבלו. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, גם אינו מעניק למבוטחיו זכות לאשפוז סיעודי, זאת לעומת הזכות לאשפוז סיעודי מורכב, אשר כן מוסדר בחוק.
מטרת הצעת חוק זו לתקן את המצב המפלה בין קשישים סיעודיים שמצבם התפקודי, החברתי והמשפחתי מאפשר המשך מגורים בקהילה, לבין קשישים סיעודיים שמצבם התפקודי, החברתי והמשפחתי מחייב את העברתם למסגרת של מוסד סיעודי. גורלה של אוכלוסיה חלשה זו מחייב עיגון חוקי שיבטיח לה את הזכות הבסיסית לאשפוז סיעודי, כאשר מצבה הרפואי והתפקודי מצדיק זאת.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי מהות השירות לו נזקקים החולים הסיעודיים, בין אם מדובר במרבית החולים, אשר גם בעתיד ימשיכו לחיות ולקבל את השירותים הטיפוליים בקהילה, ובין אם מדובר במיעוט שעבורו נדרש אשפוז במוסד סיעודי הולם, הנו טיפול אישי סיעודי ולא שירות רפואי מיוחד.
