התחושה הדומיננטית שליוותה את חברי צוות הבדיקה הפרלמנטארי לבחינת תפקוד אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, אשר הוקם במהלך כהונתה של הכנסת ה-18 מטעם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הייתה כי למרות תפיסתה של החברה הישראלית, לפיה – "מעמד ראוי ומכובד לאוכלוסיית הנכים הינו מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי ובתלכיד החברתי" – מדינת ישראל אינה מצליחה לממש תפיסה זו ובכך אינה ממלאת את חובתה המוסרית.
דו"ח הביניים של צוות הבדיקה מיום מיום י' באדר התש"ע (24 בפברואר 2010), אשר זכה על ידי מליאת ועדת חוץ וביטחון לברכת הדרך, קבע כי האחריות העליונה והכוללת לשיקום נכי צה"ל הינה של מדינת ישראל. מדינת ישראל אמנם השקיעה ומשקיעה בכך משאבים רבים מאוד, ולמרות זאת, קיימים התמרמרות ותסכול מצד נכי צה"ל. התרשמות חברי צוות הבדיקה הייתה כי מדינת ישראל מחמיצה את המטרה, בעיקר בכל הנוגע לתחום שיקום הנכים, וזאת בשל האופן בו מטופל תחום זה. כמו כן, ליוותה את עבודת הצוות התחושה, כי נגרם עוול משווע למעמדם הראוי והמכובד של נכי צה"ל. מנגד ציינו חברי צוות הבדיקה, כי לא ניתן להתעלם מכך, כי יש מקום לטענה שחוק הנכים "מנוצל" עד תום וכך נוצר תהליך אשר הרחיב מאד את היקף הנכים בהם מטפל אגף השיקום.
בדו"ח נכתב כי: "מציאות – לפיה הגופים הנסמכים על שולחן אגף השיקום "מפנים" את אנשיהם לאכסניית התקציב של ה"דוד העשיר מעבר לכביש" – הינה בלתי אפשרית. "הדוד העשיר", קרי אגף השיקום, הוא זה שסופג את דרישות הגופים בלי שהם עצמם נושאים באחריות כלשהי בכל הנוגע לבקשות להכרה בזכאות ולתוצאותיהן. מכאן, נכפה על אנשי אותם גופים לפגוש אגף אשר אמור לפעול תחת מגבלה תקציבית, לקבוע את זכאותם ואת גובה מגבלתם (אחוזי נכות) ולבסוף, גם לשקמם. בכך למעשה, הינם פוגשים גורם עתיר בניגוד עניינים מובנה ומורכב. אם נחבר לכך אווירה שגובלת בזילות בכל הקשור לבקשות להכרה בזכאות ותרבות אשר מביאה למתיחתו של החוק הקיים ("בעת ועקב") עד קצה גבול היכולת ויוצרת ריבוי בקשות שמרחיבות את היקף המטופלים על-ידי אגף השיקום, נקבל מציאות כאוטית שמולידה שאלות לא מוסריות כפי שציינו לעיל. ומכאן, שלאורך כל הדרך, הגורם שמשלם את המחיר הכבד ביותר הוא הנכה – בכבודו העצמי ובמעמדו בחברה הישראלית. האחריות העליונה והכוללת לשיקום נכי צה"ל ונכי שאר הגופים הביטחוניים, הינה של מדינת ישראל ושל מפקדי ומנהלי הגופים הללו, ואגף השיקום הינו הזרוע המבצעת והמקצועית במילוי חובה זו. לפיכך, לתפיסתנו, הפיתרון צריך לבוא מכיוון הרחבת האחריות של הגופים הביטחוניים כלפי אנשיהם, שימור מעמד הנכה ושיקומו, ועל כן, יש לשנות את מודל האחריות והתקצוב של אגף השיקום."
מוצע לקבוע כי תקציב אגף השיקום יחולק על בסיס ההוצאה הנוכחית (ביצוע בפועל) לגופים הביטחוניים "המשלחים", וכן כי "ייצבע" תקציב בכל אחד מהגופים (משטרה, שב"ס, מוסד, שב"כ, משמר הכנסת וצה"ל) למימון הוצאות השיקום, כאשר הסמכות הבלעדית לשימוש בתקציב הנ"ל תהיה של אגף השיקום והוא אשר יגיש מדי שנה דרישה תקציבית מעודכנת עבור כל הגופים הנ"ל בהתבסס על דו"ח ביצוע תקציבי מפורט ומנומק ובעדכונים המתחייבים. הגופים הביטחוניים יידרשו לממן מתקציבם השוטף חוסר שייגרם מריבוי בקשות להכרה בזכאות. במקרים חריגים (מבצע, מלחמה וכו'), יוקצו תקציבים ייחודיים כנהוג עד כה לגופים הרלוונטיים לכך.
