מאת: מיכל רימון, חברה של נטע ז"ל ומנכ"לית נגישות ישראל
הכאב והגעגוע לא מרפים ממני.
היום, בדיוק לפני שלוש שנים, הבוקר החל ככל הבקרים במשרד שלנו. אטרף של עשייה מרובה ותכונת התארגנות. היינו רגע לפני יציאת משלחת מטעם העמותה לכנס הבינלאומי "
Zero project" בווינה שעסק בנגישות ושילוב אנשים עם מוגבלות.אריזות אחרונות, שקילת מזוודות ציוד, מעבר על הרצאות בעוד שאר המחלקות עובדות במרץ של השגרה – המון פעילויות, כמו שאנחנו אוהבים.
וברגע נזכרים שצריך לסיים מצגת – נטע נכנסת אלי לסיעור מוחות ולטקטק עניינים אחרונים, ואז מתחיל מו״מ על מתי היא תבוא לאסוף אותי, האם שתיים לפנות בוקר? או שתתן לי עוד גרייס של חצי שעה? רבע שעה? חמש דקות? כמובן שהתשובה לכל הבקשות /תחינות האלה הייתה לאו מוחלט!
לנטע היה קטע של פחד מבעיות לפני טיסות…. וכיוון שאכן נתקעתי איתה לא פעם עם בעיות שצצו ( אפילו פספסנו לראשונה טיסה), למדתי לא להתווכח.
ואז סוף היום מגיע ויש עוד להעמיס את הרכב שלה בכל הציוד לטיסה, מסיימיםו מסכמים שהיא מזמינה דרינק בלובי של המלון בווינה כשנגיע ונסיים שם יחד את השקפים האחרונים שנשארו לתרגם…. ניסיון נוסף להזיז את שעת המפגש. חיוך נחרץ שמבהיר לי מי הבוס ונפרדנו.
ובעצם – מה שקרה דקות אחר כך, רגע אחרי שנפרדנו גרם לכך שלעולם לא נפרד.
אסון כבד – מנוף (עגורן) ארור נפל על רכבה בשער הכניסה לבניין המשרדים בכפ"ס והרגה במקום.
נטע נחרטה אצלי והפכה במידה מסוימת לחלק ממני. אנחנו אשכרה חולקות משרד – אני ליד השולחן והיא מחייכת אליי מתמונת הענק שצייר אביה היקר בנצי ומעוד תמונות ששזורות בטבעיות בחדר.
כל פעם שמנוף ניצב לפני שכנעתי עצמי שזו נטע מחייכת ושולחת לי חיזוק או הכוונה.
כל פעם שזיכרון סוחט דמעה אצלי באוטומט, החיוך מנגב אותה ומזכיר שהבטחתי לעצמי ולכולם שאזכור את הטוב, אזכר בחיוך.
הבטחות צריך לקיים.
אז בחיוך, אני מאחלת לכולנו יום טוב. תחבקו עוד קצת את האהובים, תרימו טלפון לאמא, לאבא, תשחקו עם חיית המחמד האהובה.
תעריכו את הרגע ותמשיכו במלאכה הכל כך חשובה – צוואתה של נטע!
תמשיכו לוודא שאנשים עם מוגבלות לא יישארו מאחור. תפעלו ללא לאות לשילוב, שוויון ונגישות לכל.
