אני נורית, אישה עם מוגבלות ועובדת בעמותת נגישות ישראל.
לאחר לא מעט חוויות לא נעימות עם נהגי מוניות, החלטתי לשתף אתכם בחוויה האחרונה שעברתי, שהותירה אותי עם עוגמת נפש גדולה..
אנשים עם מוגבלויות הם קודם כל אנשים.
אנחנו רוצים לעבוד, לצאת, לבלות ולהתנהל כמו כולם. לפעמים אנחנו פשוט צריכים התאמות ועזרה – לא מתוך חסד, אלא כדי שנוכל לחיות חיים עצמאיים.
אחד הדברים שהכי משפיעים עליי הוא ניידות.
אין לי רישיון נהיגה בגלל בעיות רפואיות, והתחבורה הציבורית לא תמיד נגישה או מתאימה לי. לכן מוניות עבורי הן לא מותרות – הן צורך.
אני מקבלת את העלות, למרות יוקר המחיה. מה שקשה לי לקבל הוא היחס של חלק מנהגי המוניות.
יש נהגים שלא מגיעים עד אליי, למרות קשיי הניידות, ואני נאלצת לעבור כביש או ללכת לנקודה אחרת. יש כאלה שלא מציעים עזרה אפילו כשצריך להוציא ולפתוח את הרולטור. היו גם מקרים שבהם הרגשתי שנגבה ממני מחיר מופרז דווקא משום שהנהג ידע שאין לי ברירה.
ולפעמים הנהג פשוט מדבר עם המלווה שלי ולא איתי – כאילו אני לא קיימת.
חשוב לי להדגיש: אני לא מכלילה. יש נהגי מוניות נהדרים ומכבדים. אבל יש מספיק מקרים שמראים שחייבים להעלות את המודעות לנושא.
וזה נכון לא רק לגבי מוגבלות פיזית, אלא גם לגבי אנשים עיוורים, חירשים ואנשים עם מוגבלויות שאינן נראות לעין.
אני לא מבקשת יחס מיוחד.
אני מבקשת שיתייחסו אליי כמו לכל נוסע – בכבוד, בהבנה ובסבלנות.
לכן אני מבקשת את עזרתכם: חתמו על העצומה שלי ועזרו לי להעלות את המודעות וליצור שינוי.
אם חוויתם בעצמכם יחס לא מתאים או דווקא יחס מצוין מנהג מונית, אשמח שתשתפו אותי במייל nuritw@aisrael.org
כל חתימה יכולה לעזור לנו להתקדם לעבר תחבורה מכבדת ונגישה יותר.
